רבי עקיבא איגר תנינא כ

ולזה נראה לענ"ד דהוי ספיקא דדינא וצריך שיתיר לו שבועתו, דאף בנשבע מ"מ הסכמת הפוסקים דבשעת דחק מתירים, וה"נ בנ"ד כמ"ש מעכ"ת דהוי שעת דחק, וההתרה יהי' מאנשים שאינם מבני העיר, דלא הוו נוגעים, [אאב"ה כדאיתא בש"ע סי' רכ"ח]

אולם נ"ל ע"י ההתרה זו אינו רשאי להיות אצלם רק שנה אחת הבאה, ולא יותר, דבזה יש לחוש בהיפוך לשיטת הרמב"ם דנ"ד לא מקרי כולל, ומ"מ חל השבועה על השנה שלאחר שנה הבאה, דזה לא מקרי הותר מקצתו, דלא הותר אלא שלא חלה על שנה הבאה, אבל מ"מ חל על שעה שלאח"כ, וכ"כ במפורש בתשו' רדב"ז (ח"א סי' רע"ח) בנשבע ליתן הקרן ורווחים דחל על קרן ולא על הרווחים, א"כ בנ"ד חל על השנה השניה, דלא מהני ההתרה של עכשיו, דאין מתירין עד שיחול הנדר, ואפילו דעבד לא מהני, כדאיתא (סי' רכ"ח סי"ז) ועיין שו"ת קול אלי' (סי' ל"ט) ובדברינו נסתלק השגתו שם על הפר"ח, כן נראה לענ"ד

ידידו עקיבא. תשובה יז לכבוד הרבנים המופלגים בד"צ יצ"ו דק"ק ראגזני. ע"ד המאורע שקברו בלא תכריכים אם יפתחו הקבר וילבישו אותו תכריכים

ביסוד הדין בשכחו לקבור בלא תכריכים כתבו האחרונים שהגאונים הורו להניח התכריכים על הארון ולא לפתוח הקבר, והי' מקום אתי לומר למ"ש הב"י (סי' שס"ג) בשם הכל בו, דהטעם דאין מפנין המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתיראים מהדין א"כ י"ל דמה"ט אין פותחין הקבר להלבישו תכריכים ומפני חרדת הדין, אבל בנ"ד בקטן דלאו בר דינא הוא, י"ל דל"ש כן, והי' מיושב בזה מה דלכאורה קשה על הכל בו הנ"ל מסוגיא דב"ב (דף קנ"ד) אי אתם רשאים לנוולו, ולא נקט טעמא דחרדת הדין, דבהיפוך לא קשיא אמאי לא נקט הכל בו טעמא דניוול, די"ל דוקא לבדקו על שערות זהו ניוול, אבל טלטול ממקום למקום ליכא ניוול, אבל זהו קשה דלא נקטו בסוגיא חרדת הדין, ולדברינו הנ"ל ניחא, די"ל כיון דהי' ספק גדול ספק קטן וליכא ודאי חרדת הדין לא חיישינן לה, ולפ"ז מ"ש לחם הפנים ראיה מדאיתא באבל רבתי שוב מעשה בתינוק וכו' אין מזיזים ממקומו, אין ראיה, דהתם דצריכים לבדוק על שערות איכא ניוול, משא"כ לפתחו ולהלבישו י"ל דשרי, באופן די"ל דוקא בגדול הורו כן, אבל לא בקטן, אף לפי הראיה של לחם הפנים הנ"ל משמע דגם בקטן כן מלבד דכבר כתבנו לדחות הראיה, גם הא בההיא דאבל רבתי לא מיירי בתינוק ממש, דא"כ ל"צ בדיקה, אלא דהי' נראה באיבריו כמו תינוק, א"כ מ"מ הי' ספק גדול, וא"כ אין ראיה לתינוק ודאי דליכא חרדת הדין, אלא דבספק גדול, דאם הוא גדול איכא חרדת הדין בזה חיישינן לה, ומה שכתבתי לעיל בסוגי' דב"ב (דף קנ"ד) דבספק גדול כיון דליכא ודאי חרדת הדין לא חיישינן ליכא ראיה משם, דבלא"ה בקל ליישב קושייתינו, דלמה לא נקט טעמא דחרדת הדין, די"ל דבאו לערער קודם שנקבר המת ורצו לבדקו, דל"ש בזה טעמא דחרדת הדין, אולם כל זה אלו נזכרו מיד בזה הי' ספק עצום אם לפתוח הקבר ולהלבישו, ועיין תבואות שור בחידושיו לסנהדרין (דף מ"ז) אבל בנ"ד דאשתהי ב' שבועות דאפשר דשלטה בו רמה, וגם קרוב להסריח, י"ל דזהו ניוול גדול, וקם הדין שלא לפתחו, ולאשר בנ"ד אין ידוע מקום קבורה של המת, לא ידעתי מה התועלת בהנחת התכריכים בשכונת המת, אבל לדעתי כפי הנראה מדבריכם שעכ"פ ידוע שמקום הקבורה בין מת פלוני למת פלוני, בזה נ"ל אם אינו מקום רחב הרבה, אף שא"י בצמצום מקום קבורת המת, דיש לחפור בשטח רוחב הקרקע איזה אמות אולי ימצאו מקום קבורתו, ובאם לא ימצא שוא"ת עדיף, ואפשר דמ"מ טוב להניחם תוך ד"א לקבורת המת, וזכר לדבר דמת תופס ד"א לק"ש ולתפילה, וכן לענין שלא לומר בפני המת אלא דברים של המת, דכתב רבינו האי דהיינו תוך ד"א, דמשמע דכל ד"א הוי מקומו של המת, וכעין דמצינו בחי דד' אמות הם רשותו של אדם, בזה י"ל דיש תועלת למת במה דהתכריכים מונחים בתוך תפיסה שלו, ולזה אחר החפירה בשטח מקום האומד לקבורתו יניחו התכריכים תוך ד' אמות ממקום: שמשוער קבורתו, וטוב שילכו עשרה אנשים גדולים מבני החברא לבקש מחילה מהמת, וד' שארית חמות יחגור, ובלע וכו': ידידכם עקיבא תשובה יח לכבוד ידידי הרב רבי יוסף אליעזר נ"י בק"ק גלוגא

ע"ד הענין שיצא מעכ"ת נ"י לדון דיש איסור לכהנים להיות בבה"כ בשעה שהמת בבית שמוציאים ממנו לקוברו דרך החצר, ושער החצר ומשם להרחוב, דאף דהטומאה אינה יכולה להתפשט מהבית לבה"כ, כיון דכותלים המפסיקים בין הבית להחצר ושער החצר אין להם גג ובליטת טפח, מ"מ כיון דסוף הטומאה לצאת דרך שער החצר דנין כאלו המת בשער החצר: ומשם הטומאה הולך ומתפשט לבהכנ"ס ע"י הגג הבולט טפח מבית השער לרחוב והולך על פתח בהכנ"ס שהולכים בו מרחוב העיר, והחולקים עליו באים בטענה דטומאת כהנים בזה"ז דרבנן, כיון דכולם טמאי מתים, ע"כ דבריו

לא ידענא איך נקטו כן בפשיטות, הא להרמב"ם (פרק ה' הט"ז מהל' נזירות ופ"ג ה"ו מהל' אבל) הוי דאורי' ולוקים עליו, וכן דעת רוב הפוסקים, והראב"ד בהשגות שם נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא, והכי משמע מדברי הראב"ד בהל' נזירות, במ"ש והכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טומאה וכו', והמחייב אותם עליו להביא ראיה, ובודאי ל"ש בזה"ז ענין חיוב מלקות, אלא דהכוונה דליכא חיובא דאיסור שלא לטמאות, והמחייב אותם היינו שמצריכים אותו שמחוייבים לפרוש מלהטמא עליו להביא ראיה, דבפשוטו הלכה כרבה לגבי דר"י, וכן מבואר מדברי המ"ל (פ"ג ה"א מהל' אבל) שכ' ואיכא לאתמוהי בדברי הראב"ד הללו, הא מצינו בכמה מקומות דבאמוראים היו מציינים הקברות וכו', ובזמן האמוראי' היו כולם טמאי מתים, ואין עליהם שום חיוב טומאה, הרי דלמד בדעת הראב"ד דליכא כלל איסור טומאה בזה"ז, ול"צ לציין הקברות

ועכ"ז יפה סתר ידידי מעכ"ת לדבריהם, שכבר כ' המ"ל על הראב"ד, דאין זה ספק שקול, כיון דכל חכמי ישראל חולקים עליו ואולם בעיקר הדין דסוף טומאה לצאת דרך שער העיר אשר הביא המהרא"י דעת מוהר"ם לאסור, ושיש אומרים להתיר, ביררו לנכון הגאונים בתשו' חכ"צ (סי' ק"ג) ובשו"ת פרי הארץ להרב מה"ו ישראל צבי מזרחי (סי' י"ט) ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד להביא ראיה מפורשת להתיר ממתני' (פי"א) דאהלות, גבי בית שנסדק דמבואר ביש אויר מועט מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וזהו ראיה שאין עליה תשובה, זולת לפירושו דהראב"ד במתני' הנ"ל, ויפה כ' מעכ"ת נ"י דמ"מ כיון דהרא"ש והר"ש פירשו כהרמב"ם (פט"ז דאהלות) ראוי לפסוק כן, כמ"ש הכ"מ, ואני מוסיף, אף דילפי' הראב"ד אין סתירה לדין זה, מ"מ הא להראב"ד יש היתר מצד אחר, ממה דס"ל דאין טומאת כהנים בזה"ז, וכעין זה כ' הד"מ (יו"ד סי' נ"ד ס"א) גם כיון דלהרמב"ם והרא"ש והר"ש מוכרח דבאויר מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וכן דעת הי"א בפסקי מהרא"י, וכן המהרי"ל (בסי' קס"א) כתב על דברי המהר"ם האוסר