רבי עקיבא איגר תנינא כא

דשארי רבותיו לא ס"ל כן, וגם הרמ"א (בסי' שע"א) כתב ב' הדעות, וכתב דהמיקל לא הפסיד, א"כ הוי עכ"פ פלוגתא דרבוואתא, ויש לדון בס"ס, ספק כהנך פוסקים המקילים, ספק כהראב"ד דאין דין טומאת כהנים בזה"ז, דע"כ לא כתב המ"ל שלא לדון מדין הראב"ד הנ"ל בס"ס אלא לענין טומאת מגע במת נכרי, כיון דבכל צד רבו האוסרים דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מגע דנכרי וגם רבו האוסרים דס"ל דאיכא איסור דטומאת כהנים בזמן הזה עיי"ש שכ"כ להדיא, אבל בנ"ד דרבו המתירים בסוף טומאה לצאת דרך שער העיר, יש לצרף דעת הראב"ד דליכא טומאת כהנים בזה"ז, ודברי חכ"צ ברורים, אלא דמעכ"ת נ"י כתב ויצא לדון דדוקא באויר מפסיק ביניהם, אבל בנ"ד דהכתלים מחברים אמרינן סוף טומאה לצאת, ולענ"ד אינו כן, דלא תליא באויר מפסיק, אלא דהעיקר כך הוא, דמכח סוף טומאה לצאת לא הוי כאלו הטומאה מונחת באותו מקום שתצא דרך שם, אלא היכי דהכל באהל אחד אלא שסתימת הפתח חוצצת ביניהם אמרינן כיון דסופו לצאת דרך הפתח ההוא, הוי כאלו הפתח פתוחה, וממילא הטומאה מתפשט לשם, וזהו דינא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, וא"כ בנ"ד דאין סוף הטומאה לצאת דרך הכותל, ונתקיימה סתימת הכותל וחוצץ, ואין דנין כאלו המת במקום שער החצר, וכן מבואר במהרי"ל (סי' קס"א) שכתב אההיא דמהר"ם ושאר רבותי לא ס"ל כן, והיו מחלקים דהתם בבית שיש לו פתחים הרבה עבדי' כאלו הדלת פתוחה והוי חד אהל, אבל כשאויר מפסיק אין לחוש עכ"ל, וכ"כ בפשיטות המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' צ"ו) אלא דהם לא הביאו ראיה, והחכ"צ הביא ראיה ממתני' דבית שנסדק ומוכח חילוק הזה, אלא דמהרי"ט כתב שם דהאמת אלו ידעינן דהמנהג שחששו לדין סוף טומאה לצאת דרך שער העיר הוי דין טעות ומתירים להם, אבל אולי כהנים נהגו סלסול בעצמן שלא לעמוד מפתח חלל השער שעתיד המת לצאת דרך שם, דאולי כי יביאוהו המת בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם ואם מטעם זה נהגו כן, אין לבטל מנהגם עיי"ש, ואף דהחכ"צ כתב עלה, אנחנו יודעים שמחמת הנמצא בפסקים הנ"ל נהגו כן נמצא מחינן בהו עיי"ש, ולענ"ד התינח אם היה הפסקי מהרא"י ממציא האיסור, מטעם דסוף טומאה לצאת, היינו אומרים דהמנהג כן דכמשכו אחריו בדין זה, אבל באמת הלא מבואר בפסקי המהרא"י דמעיד שכבר נהגו כן ארבעים שנה ונתייסד עפ"י גאוני הדור, והוא בא ליתן טעם על המנהג דהוא משום סוף טומאה לצאת, ואם הטעם הזה טעות י"ל באמת אולי נהגו כן משום סלסול מחשש שיביאו המת פתאום לשם, א"כ לא הוי מנהג בטעות, כיון דתחילת המנהג לא היה מצד טעות הדין, וכעין זה ממש כתב המהרי"ק בשורש ס"ד לענין דם טוהר עיי"ש

אמנם נראה לענ"ד להמציא תקנה על להבא עכ"צ שלא תבא, והיינו דמבואר בתשובת מהרי"ט שם דטעם סלסול הנ"ל ל"ש בשבת, ומזה למד בתשובת פרי הארץ להתיר בלילה, כיון דאין דרך המת להוציא בלילה ליכא חשש שיביאו המת פתאום לשם, לזה אף אני אומר שיתקנו שם לתקנה קבועה ויוחק בספר חברת הגבאים שלא יהא הוצאות המת עד חצי שעה אחר גמר התפילה בבהכנ"ס, ואזי בטל החשש הנ"ל, ומותר לכהנים להיות בבהכ"נ, כן נראה לענ"ד

תשובה יט לידידי הרב רבי משה נ"י בק"ק ראזענבערג

מה דשאל מעכ"ת נ"י באשה שמלחה תרנגולת שמינה טרפה בסל עם אווז שנגע בצידה, ובצד האווז נמלחו עוד חתיכות אחרות, דדן מעכ"ת לאסור האווזא ולהתיר החתיכות אחרות, כיון דיש פוסקים דס"ל דבשמן במליחה אינו אוסר יותר מכ"ק, וגם יש פוסקים דשמן אינו בולע מחתיכה לחתיכה במליחה ע"כ

איני מסכים לזה כלל וכלל, דהא הדין מפורש ברמ"א (סי' ק"ה ס"ט) וי"א וכו', הרי דהביא דעת זו דשמן אינו אוסר במליחה רק כ"ק, וסמך עלה לענין זה דאם יש בכל החתיכות ס' דגם החתיכה שנגע בו החלב אם אינו דבוק מותרת, ולא חיישינן שמא אין שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה ואין שארי החתיכות מסייעים לבטל, כיון דיש סניף שיטת הרמב"ן דשמן במליחה אינו אוסר רק כ"ק, אבל במ"מ בליכא ס' הכל אסור ואפילו לענין דבוק מחמיר דצריך ס' בחתיכות נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה, והחתיכה עצמה אסורה, אלא דבזה לענין דבוק ונ"נ יש להקל בהפ"מ עי' ש"ך (סי' צ"ב סט"ז) אבל מ"מ באין בכולן ס' נגד החלב אסור הכל ואיך ניקום אנן להורות מדעתינו נגד דין ערוכה ברמ"א והסכמת אחרונים

ובההיא עניינא קשה לי דברי הש"ך (סי' קס"ה ס"ק ל') אבל המחבר דס"ל דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה בשאר איסורים קשה וצ"ע, ולענ"ד אדרבא על המחבר ליכא קושי' די"ל דחיישינן דאחר שנפלט החלב לחתיכה אחת ואסרתו חזר ונפלט החלב אחתיכה ההיא להחלב, ומ"מ החתיכה היתר אסורה, כיון דנשאר בו מעט קיימא באיסורא כמ"ש לעיל בשם הב"י (סי' ק"ו) וחוזר אח"כ החלב ואוסר להאחרת, והיינו די"ל דאחר שבלע ההיתר חלב חזר החלב ונפלט ממנו, די"ל דאמרינן דשמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, אלא דמ"מ אין הכל מצטרף לבטלו, דדלמא לא נתפשט בשוה, וכמ"ש בנקה"כ, אבל על המהר"ם ישאר הקושי' דהא ס"ל דאפילו לקולא אמרינן דאין בלוע שמן יוצא מחתיכה לחתיכה, א"כ ליתא לדברי הש"ך, דהחלב בלוע מהחתיכה דהיתר דנעשה נבילה, דהא מ"מ הבלוע דהיתר שנבלע בחלב אינו יוצא ממנו, ואינו אוסר להאחירות, וגם ליתא להחשש שכתבנו דהחלב שנבלע בחתיכה דהיתר חוזר ונפלט ונבלע בחלב, דהא אינו יוצא כלל מהחתיכה דהיתר, דהא אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה, וצ"ע

תשובה כ' לידידי הרב האב"ד דק"ק רינושעוואל

מה שכתב רומפכ"ת בנידון שבא לפניו בהמה שהיה מכה במקום שקוראים טשיך, ובדק מעכ"ת נ"י בצה"ג והיו טובים ובריאים כראוי, אבל שכח מלבדוק אם יש שבר במקום ההוא דדן מעכ"ת אם יש למהדר עובדא, אחרי שהש"ך (ססי' נ"ו) כתב דאף בבהמה דאנו בקיאים בבדיקת צוה"ג דוקא בליכא ריעותא דיבורר לפנינו, עכ"ד: אי משום הא לא ארי', דמלישנא דאו"ה שיש ריעותא מבוררת לפנינו משמע דוקא שהריעותא מבוררת דודאי נשבר, אבל בספק נשבר לא מחמירינן, ואולם תמהתי למה העלים מעכ"ת נ"י עינו במה שיש לדון בזה טובא, דלכאורה דברי הש"ך צריכים ביאור, דכתב דבנשבר במקום צוה"ג לא סמכינן אבדיקת צה"נ, הא בלא"ה טריפה מטעם שבירת הרגל אף אם צה"ג קיימים, וצ"ל דמיירי בעור ובשר חופים כולו דקיי"ל דבמקום הפ"מ כשר, בזה כתב הש"ך דמ"מ במקום צה"ג טריפה אף בהפ"מ מצד חשש פסיקת הצה"ג, דלא סמכינן אבדיקתינו במקום ריעותא, אך עדיין קשה, הא כיון דאיכא מכה לא הוי עור ובשר יפה, וחיישינן דהוא שיעור שהרופא גורדו ובזה אף בהפ"מ אסור, כמ"ש הש"ך (סי' נ"ה) ולזה צ"ל דשטחיות דברי הש"ך כך הם דדוקא במכה דעלמא סמכינן על צה"ג, אבל בריעותא דנשבר אף היכי דכשר, דהיינו דליכא מכה ועור ובשר חופים כולו וליכא ריעותא בעו"ב, דמצד שבירת הרגל כשר, מ"מ טריפה מצד צה"ג דאין אנו בקיאים בבדיקה, וכיון שכן בנ"ד דהיה מכה ואיכא ריעותא, בעו"ב, ממילא החשש שמא נשבר וטריפה מטעם שבירת הרגל, ומ"מ אפשר לדון דבטשיך דהרבה פוסקים מכשירים בנחתך לפנינו, אבל נשבר חיישינן לפסיקת הגידין, מ"מ מצד שבירת