רבי עקיבא איגר תנינא טז

זכותו שיהיה קיבוץ הקהל לקדש השם בביתו אף פעם אחת. ומה"ט תמיהני על המהרי"ק דחתר למצוא טענה שלא לשנות מקום התפלה מחמת חשדא, או שיאמר שאין רצוני לטרוח לילך למקום אחר, ולא נקט טעם מרווח דכבר זכה במצוה זו שיהיה זכות התפלה בביתו דוקא וכההיא דגלילה, וצ"ע

ובעיקר הדין בזכות מצוה, נראה דלאו מלתא דפסיקא דיש לו חזקה, עי' הגהת ש"ע יו"ד (סי' רמ"ה סכ"ב) רב היושב בעיר ולומד לרבים יכול חכם אחר לבא וללמוד ג"כ שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הא' וכו' אם הוא גדול וראוי לכך, מקורו ממהרא"י, וז"ל התשובה, ולא דמי להמחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון הר"מ שבמרדכי דיש לו חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכולו ממנו, דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מהציבור ולהנות לצדקה והקדושות ע"ז להניח להם וליורשיהם חזקה, אבל כתר תורה ושררה דידה מונחת כהפקר לכל מי שירצה לזכות בה, עכ"ל. וביאר דבריו בשו"ת הראנ"ח (ח"ב סי' ע') דס"ל למהרא"י דאפילו מתבטל חזקה הא' לגמרי ע"י הב' אינו יכול לעכב, מדהוקשה לו למהרא"י מההיא דמהר"ם בגלילה, ואינו מחלק, דהתם מוציאו מחזקתו לגמרי והכא אין מסלקו לגמרי, אלא ב' משתמשים בכתר א' אע"כ דגם בכה"ג כיון דהא' מתעסק בכל עניני רבנות, ועכשיו ימנע ממנו איזה חלק, והרי מוציא מחזקתו מדברים ההם, ואעפ"כ פסק מהרא"י דאינו יכול לעכב עליו, והיינו דס"ל דאין חזקה בשום מצוה מהמצות זולת בדבר הרשות בכבוד בעלמא, כההיא דירושלמי הוריות הנ"ל וההיא דמוהר"ם בגלילה, היינו משום דרגילות לקנות מהציבור, ואם מכירת הציבור נתנוהו שכל אחד מסלק זכותו ע"י ההנאה שמגיע להקדש, עיי"ש. מבואר דעת הראנ"ח בביאור דברי מהרא"י דאין חזקה במצוה זולת ע"י מכירה. אולם המהרי"ק הנ"ל דס"ל בפשיטות דאין יכולים לשנות התפלה מביתו, הרי דס"ל דהוי חזקה במצוה, דהא ודאי אין לומר דהתם משום חשדא עדיפא טפי, דמנ"ל למהרי"ק לדמות זה לההיא דמערבין בבית ישן, דדלמא טעמא דחשדא לא מהני רק בדבר רשות דיש בזה חזקה, מש"ה מהני טענתו דחשדא, אבל במצוה דליכא חזקה י"ל דלא מספיק טעמא דחשדא, שלא יוכלו לשנות התפילה מביתו, כיון דלא אחזיק בה, אע"כ ברור דס"ל למהרי"ק דגם במצוה יש חזקה, וכ"כ להדיא בשו"ת הראנ"ח שם בסופו דמהרי"ק חולק על מהרא"י הנ"ל

אולם לפ"ז יקשה עלינו סתירה בפסקי הש"ע דבא"ח (סי' קנ"ג) פסק המחבר בפשיטות כמהרי"ק הנ"ל והרמ"א לא הגיה כלום, וביו"ד (סי' רמ"ה) פסק כמהרא"י. והדברים סותרים לדעת הראנ"ח: לזה נראה לי כוונה אחרת בדברי מהרא"י, והיינו דכל מידי דמצוה שהוא הפקר לכל מי שירצה ליטול את השם, כגון ללמוד לרבים, ולסדר גיטין, הרשות בידו וכדומה, בזה לא שייך חזקה, אף דהציבור קבלו לזה לרב, היינו שקצבו לו שכירות כדי שישעבד עצמו ויחייב לעשות המוטל עליו, אבל בגוף התעסקות הלימוד וכדומה זהו לא התחייבו לנגדו לזכות לו בהם, וע"ז כתב המהרא"י הא דבגלילה הוי חזקה, היינו שדרך הציבור למכרם, הכוונה משום דתיפול הנאה להקדש, הסכימו שלא יהיה רשות לכל אחד לחטוף המצוה, אלא קונים מהקהל, והוי מלתא דציבורא, מש"ה הוי ענין חזקה אף בלא מכרו לו, דהוי כנתנו לו במתנה, שיהא הוא זוכה באלו כיון דצריך להם הסכמת הציבור ולעשות ענינים אלו ברשות הציבור, וא"כ א"ש דברי המהרי"ק דבבה"כ דהוא מלתא דציבורא לקבוע מקום אסיפתם, בזה הוה חזקה ודומה לגלילה

נמצא בנ"ד בחזקת התפילה, כיון דאין מסור לכל דהא צריך שיהיה מרוצה לקהל, והציבור מכבדים, הוי מלתא דציבורא, ויש לו חזקה

והנה אף בסברתינו הנ"ל עדיין אינו מיושב פסקי הרמ"א דביו"ד (סי' רמ"ה) פסק כמהרא"י, ובאותו הגה"ה פסק כהריב"ש, דמי שהוחזק לרב בעיר אפי' החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדולתו. ולכאורה פסקי דסתרי אהדדי, דבפשטא דברי הריב"ש מתנגדים למהרא"י, וכמ"ש כן בשו"ת הראנ"ח בסי' הנ"ל, ובהכרח לומר דהרמ"א ס"ל דמהרא"י אינו חולק על הריב"ש הנ"ל, דמהרא"י מיירי רק להשתמש ביחד דאינו מבטל לגמרי חזקתו של הא', משא"כ להורידו מגדולתו, וצ"ע

מ"ש מעכ"ת לצדד דבנ"ד דומה לההיא דחוה"מ (סי' קמ"ט בהגה"ה) דלא הוי חזקה, כיון שלא היה להם ס"ת אחרת, ה"נ בנ"ד דעשו כן מחמת שלא הי' להם מתפללים. אינו דומה, דבס"ת לא נתקיימה החזקה, דלא היה אפשר להם לשנות, כיון שלא היה להם ס"ת אחרת. אבל בנ"ד נתקיימה החזקה במה שלא הוסיפו להמתפללים האחרים גם אחת מהתפילות שלו, שיתפלל האחר ד' תפילות, וכן אם התפלל ביום א', לא היו יכולים לשנות להחליפו ליום ב', א"כ כבר נתקיימה חזקתו

ודברינו אלו רק להתלמד בנידון דכוותיה, אבל בנ"ד לית ביה ספיקא דלא הוה חזקה, כיון דבני אשכנז מקפידים לכבד גם אנשיהם, ולגבי דידהו לא הוחזק, ואינם מחוייבים הקהל לקבל אותו לבעל תפילה, וכיון דצריך שיהיה מרוצה לעם א"א לזכותו אלא למי שיסכימו שניהם, כן נראה לענ"ד: תשובה יג לידידי הרב ר' יצחק איצק אב"ד בק"ק מעזיחאד

ע"ד שאלתו במי שהדליק נר חנוכה בליל ח' ושכח לברך על הדלקתה ורק קודם שהדליק כולן, נזכר דעדיין לא בירך אם יש לו לברך או לא

נ"ל דברכת על הנסים ושהחיינו אם אירע כן בליל א' אף דמיד שהדליק הנר גמר מצות הדלקתו, מ"מ מברך אותם, דלא גרע מרואה דמברך נ"ח, דפשיטא אף לא בירך מיד בתחילת ראייתם, מ"מ מברך בעוד שרואם, ה"נ כן. ואף לשיטת החולקים על הב"ח וס"ל במדלקת אשתו עליו בביתו אינו מברך על הראיה, היינו כיון שיוצא בהדלקה, א"כ הדלקה וברכתה כאלו הדליק הוא בביתו משא"כ היכא דהדליק ולא בירך, מה"ת נימא דיגרע כחו במה שהדליק מאלו לא הדליק והיה מחויב בברכת נר חנוכה מצד רואה, וכי בשביל שהדליק ג"כ פקע ממנו חיוב זה, ואף דבהגהת ש"ע (סי' תקע"ו) כתב בשם מהרי"ל דיברך כל הברכות קודם שיתחיל להדליק, היינו לכתחילה, אבל דיעבד נראה דמברך נס וזמן, ואדרבא משם קצת ראיה, מדהוצרך הרמ"א לכתוב זה הדין כאן, דהא פשיטא דהוא בכלל כל הברכות, דמברך עובר לעשייתן, אלא ודאי דלענין נס וזמן לא שייך כ"כ עובר לעשייתן, לזה השמיענו דמ"מ לכתחילה יברכם תחילה, ויש לדחות, ומ"מ הסברא נראה כמ"ש. אך לענין ברכת להדליק, לכאורה כבר גמר מצותה מיד כשהדליק נר אחד, דמה שמוסיף הנרות רק מחת הידור מצוה דלא שייך לברך עליו, ואין להביא ראיה דשייך לברך על ההידור דאנן מברכין כל ב"ב, אף דמדינא נר איש וביתו ואינך בכלל המהדרים, זה אינו, דשאני התם כיון דרצונו להיות מהמהדרים כוונתו שלא לצאת בשל זה המדליק, וממילא מחויב מדינא. וכמ"ש המג"א (סי' תרע"ז סק"ט) ומה"ט קשה לי במ"ש הרמ"א (סי' תרע"ד) ונהגו בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, ובמג"א שם דבנר א' סגי לכל בני בית, והא מ"מ כיון דאין רצונו לצאת בהדלקתו של זה המה מחוייבים מדינא בהדלקה והוי נר חנוכה ממש וצע"ג. אבל לענין מספר הנרות, מיד שהדליק נר אחד יצא ידי המצוה, וההוספה רק מכלל מהדרין י"ל דלא שייך לברך עליו

ועיין בפר"ח (סי' תרע"ב) כתב נשאלתי, הי' עומד ליל ז' כסבור שהוא ליל ו' והדליק ו', ואח"כ נודע לו שהוא ז' ושצריך להדליק עוד אחד, אם יברך. השבתי, כיון דמצות חנוכה נר איש וביתו ואינך הוי משום הידור לא בעי לברוכי,