רבי עקיבא איגר תנינא טו

נמי דכך אסרה תורה רק בבישול, אע"כ דעיקר החידוש דמה לנו בבישול, וזה החידוש דהבליעה בלא בישול אינו אוסר, וה"נ בצלי, ופשוט

מ"ש מעכ"ת להקשות בב"מ (דף מ"ט) ומודה ר"י במתנה מועטת, דלמאן מודה, הא רב ס"ל דבכל ענין מותר לחזור, אישתמיט אורומ"פ הרשב"א בגיטין (דפ"ג) במה דאמרינן שם מודה ר"א במגרש וכו' הביא ראיה מהך דבב"מ דמצינו לשון מודה אף דאינו מודה לבר פלוגתא אלא דקאמר דמוציא מדברי עצמו ומחלק עיי"ש

ואדאתן לההיא סוגי' אזכיר מה דתמוה לי דברי הר"ש סוף שביעית במתני' דקתני כל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו, כתב הר"ש הא כל שאינו מקיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא משום דאיכא איסור דאמרינן פרק הזהב דברים אין בהם מחוסר אמנה, מבואר דהר"ש רוצה לתרץ דלא תקשי לרב ממתני' זו, ולזה תירץ דאיסור ליכא, א"כ משמע דלרב אף דאין בהם משום מחוסרי אמנה, מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל תמוה לי, דהא בסוגיא דבב"מ פרכינן עלה דרב מברייתא דרשב"ג דקתני אין ר"ח נוחה הימנו, הרי דלרב ליכא משום אין רוח חכמים נוחה ממנו, וצ"ע

ובזה מיושבים דברי רש"י ד"ה שלא ידבר א' בפה וכו' דנקט דלרב דלא הוי מחוסר, היינו בב' תרעי, ומה דפרכינן מרשב"ג מוכח לומר דדומיא דרישא במי שפרע דמיירי אפילו בב' תרעי, ה"נ בסיפא דאר"ח מיירי כן, ומ"מ קשה מנ"ל לרש"י כן ולא כפשוטו, דלרב אפילו בחד תרעי כי הי' פיו ולבו שוים רק עתה חוזר מדעתו, ולפי הנ"ל ניחא, דהי' קשה לרש"י אמאי לא פרכינן יותר ממתני' סוף שביעית, אע"כ דרב בב' תרעי, וא"כ י"ל דמתני' בחד תרעא, לזה פרכינן רק מדרשב"ג מכח דומיא דרישא

ויעויין ברש"י כתובות (דף פ"ו ע"א ד"ה פריעת ב"ח וכו') דכתיב הין צדק, וקשה לי, הא בשמעתין מסקינן דהכתוב מיירי רק שלא יאמר אחד בפה ואחד בלב, א"כ בבע"ח בשעת מעשה הי' בלבו לפרוע, ואם חזר בו אח"כ אינו בכלל זה, ואולי דדוקא לרב משנינן הכי אבל לר"י דס"ל דיש בדברים מחוסר אמנה לא משנינן הכי, ועי' בהרי"ף שכתב להך אוקימתא דשלא ידבר, ועי' בהר"ן דגם לר"י מוכרחים לכך דאמר רק דיש בדברים מחוסר אמנה, אבל לא דעובר בעשה דהין צדק, וצ"ע

תשובה יא לידידי הרב ר' חיים בק"ק זלאטווי

ע"ד שאלת רומפכ"ת בנמצא בשבת בקריאת ס"ת שעוה דבוק על איזה אותיות, ולא כיכרו האותיות מתוכו, אם מוציאים אחרת, או לסלק השעוה מהאותיות

המג"א (סי' ל"ב סכ"ג) כתב ואם נטף שעוה וסלקה מותר עי' סי' ש"מ עכ"ל משמע דפשיטא ליה דבעוד השעוה עליו מבטל להכתב, אלא דבא לומר דהסילוק מהני דלא נימא דהוי כמו חק תוכות, כיון דאינו עושה עכשיו מעשה הכתיבה רק מסלק השעוה, וממילא מתקיים האות, ואף דהמג"א לא כתב ראיה להתיר, מ"מ נראה דהדין עמו, דדמי למ"ש הב"י ונקבע כן להלכה סי' הנ"ל, בזרק עפרות זהב על האותיות אף דהנ"י כתב דמבטל לכתב התחתון, מ"מ מותר לגרור הזהב משאר כתב התחתון וכשר, אף דבספר גט פשוט להלכות גיטין (סי' קכ"ד) חוכך דסילוק שעוה ועפרות זהב לא מהני דהוי חק תוכות, מ"מ אנן בתר פסקא דש"ע גרירין. וכ"כ הש"ך יו"ד (סי' רע"ו סק"ו) דבזרק זהב יש תקנה בגרירה, א"כ ה"נ בשעוה. גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ד') כתב דהשעוה מבטל הכתב, ומהני תיקון סילוק שעוה, אולם מ"מ בשבת אסור סילוק שעוה, כמ"ש המג"א (שם סק"ד) ודעתו נראה דמטעם מוחק אסור, אמנם היטב דיבר בזה בתשו' שבות יעקב שם דשעוה על הפנקס הוא ענין אחר. אבל בשעוה על הספר אין בו משום ממחק, ולזה העלה שם אם נתיבש השעוה כ"כ עד שיכול להסירו כלאחר יד להכפיל הגויל של הס"ת ועי"כ יפול השעוה דשרי לעשות כן

ולי נראה דאסור מטעם אחר, כיון דע"י השעוה לא היה ראוי הס"ת לצאת בקריאה מתוכו, ומכשירו ע"י הסילוק הוי מתקן מנא, וכמ"ש הר"ן פ"ג דסוכה דלמ"ד לולב צריך אגד אסור לאגדו ביו"ט דהוי מתקן מנא. וכ"כ במג"א (סי' שי"ז) דאסור לתלות ציצית בכריכה בבגד דהוי מתקן מנא. וראיתי בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"ה) דעתו נוטה להקל בשעוה דהס"ת כשר, אלא דבמקום שהשעוה מכסה א"א לקרות דהוה כקורא בע"פ עיי"ש. ובתשו' פרח שושן (כלל ב' סי' ב') כתב דכל זמן שהשעוה עליו פסול לקרות בו

תשובה יב

וע"ד שאלתו שישנו בעירו ב' חבורות, אשכנזים, ופולין, דרכם של קהל פולין שבעלי תפילות מאכשיהם היו מוחזקים כל אחד בג' תפילות, כי לא מצאו ביניהם מתי מספר כמספר התפילות, ובזה הוחזקו שנים הרבה, וכעת נתחברו חבורות הנ"ל, והיו לאחדים בכל ענינים, ובנו להם בהכ"נ מחדש, ובתוך התנאים שהותנו ביניהם התנו האשכנזים שיהיה גם להם זכות לבחור מתפללים מאנשיהם, וכה עשו טובי העיר. וכעת קם אחד מהמוחזקים אנשי פולין והתעורר להחזיק באיזה תפילות שהורגל עד עתה, וטענתו דלא כל כמינייהו של הקהל לבטל חזקתו

הנה מצינו כמה פעמים דמי שהחזיק במצוה זכתה לו, ואינו יכול לסלקו, כמפורש בש"ע (סוף סי' קנ"ג) לענין גלילה. וכן האריך בהריב"ש (סי' רע"ב) בענין התנהגות רבנות, והביא דברי הירושלומי הוריות דבי הושיעי' ודבי פזי הוו עלין ושאלין בשלמא דנשיא כל יומא, והא אילן דבי הושעי' עאלין קדמאי, ונפקי קדמאי, אזלי אינון דבי פזי ואיתחתנין בנשיאה, בעיין מיעל קדמוהי, אתין ושאלין לר' אמי, אמר להון והקימות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום עיי"ש, מבואר דכל מילי הן במצוה, הן דכבוד אין לשנות ממי שהחזיק בה, וכיוצא בזה אמרינן גיטין (ספ"ה) דמערבין בבית ישן משום חשדא, וכתב המהרי"ק בשו"ת (סי' ל"ג) דבודאי בלא"ה מה"ת לשנותו ול"צ לטעמא, אע"כ דבא לומר אפילו היכי דאיכא טעם לשנות, אין משנין משום חשדא, ומזה פסק שם במי שהוחזק להתפלל בביתו דאין יכולים לשנותו, דשייך בי' ג"כ טעמא דחשדא, שלא ידונו עליו שיש אצלו אנשים שאינם מהוגנים, וגם יכול לומר שאינו רוצה לטרוח לילך למקום אחר עיי"ש, וכל זה מבואר בפוסקים ראשונים ואחרונים. אך מ"ש מעכ"ת לדמותו למ"ש המג"א (סי' קנ"ג סמ"א) במי שהוחזק ביתו לבה"כ, דמ"מ רשאים קצת להתפלל בבית אחר כיון דגם בביתו מתפללין, ה"נ בנ"ד שהניחו לכל מוחזק תפילה אחת, תו אין כאן חשדא, אין הנידון דומה לראיה, דהתם תמיד מתפללים בביתו ג"כ, אבל בנ"ד דמזה התפילה שמסלקים אותו בזה נוטלין זכותו לגמרי ממנו, ובודאי גם בבה"כ אין רשאים לבטל התפילה, א' כמו שחרית או מנחה ולקבעו בבית אחר, ואף דבבה"כ לטעמא דחשדא י"ל כיון דמתפללים לפרקים בביתו תו ליכא חשדא, מ"מ לא ידח טעמא דמהרי"ק דיכול לומר אין רצוני לילך ולטרוח למרחוק, וזהו שייך גם הכא, הגע עצמך בחזקת גלילה, הכי נאמר דיכולים הקהל לסלקו וליתן לו גלילה אחת בחודש, ה"נ לענין תפילה דומה לגלילה, ויכול לומר אין רצוני לוותר מצוותי, לעמוד לשרת ד' מגרוני, ונ"ל דגם בבית הכנסת יכול לטעון מה"ט דאין רצונו לבטל