רבי עקיבא איגר תנינא קנ

תשובה קמט לידידי הרב ר' איצק נ"י אבדק"ק מעזיחאד

מ"ש מעכ"ת בתוס' מגילה (דף ט' ד"ה כאן וכו') דהך ברייתא כמאן מתוקמא וכו', דברי תוס' אלו צריכים ביאור, דלכאורה תמוהים, איך באו להוכיח מקושייתם דלרבנן מגילה בכל לשון כשר, הא באמת מבואר להדיא דלרבנן דוקא גפטית לגפטים וכו' כשר, א"כ תיקשו לפי המסקנא ממתני' דהכא אמאי לא תני מגילה גבי תפילין ומזוזות, גם קשה איך מסקינן דאתיא כרשב"ג וגם יונית פסול משום דכתיב ככתבם וכלשונם קשה בממנ"פ, כיון דדרשינן לרשב"ג מיעוטא דככתבם וכלשונם א"כ ה"נ לרבנן יש למעט בהך דאין כשר בכל לשון

ונ"ל ביאור דבריהם, דבסוגיא פ"ב אינו מבואר להדיא אם לרשב"ג כשר גפטית לגפטים או לא, ובאמת יש מקום לומר דוקא לרבנן כיון דמדינא בכל לשון כשר, רק דבמגילה מיעטו הכתוב מקרא דככתבם וכלשונם, לזה מוקמי המיעוט במסתבר, דוקא למי שאינו מבין הלשון, אבל לרשב"ג דמדינא בכ"מ אינו כשר בכל לשון, א"כ מנ"ל להקל במגילה בגפטית לגפטים, וכעין זה מצאתי בהר"ן פ"ב שכתב דלרבנן דרק משום גזה"כ דקרא ככתבם וכלשונם ממעטינן שאר לשונות, ממילא קיימינן אם מבין הלשון, אף דמבין גם בלה"ק מותר, אבל לרשב"ג דמדינא בכ"מ פסול, וע"כ הא דמשמע דגם לרשב"ג כשר גפטית לגפטים, היינו מסברא דהוי פרסום נס, מש"ה כל שמבין בלה"ק אסור עיי"ש, הרי דיש חילוק בין לרשב"ג לרבנן בשאר לשונות, אלא דסברא להו להר"ן דלרשב"ג כשר עכ"פ כשאינו מבין בלה"ק, אבל באמת גם זה אינו מוכרח, די"ל פסול בכל ענין, וכמ"ש גם הר"ן רק דמשמע כן, ומעתה נ"ל דתוס' דהכא חולקים על דבריהם בסוגיין ד"ה עד שיכתוב, ולא ניחא להו בסברתם שם, דכיון דאינו כשר רק גפטית לגפטים אינו מטמא את הידים, דמה בכך הא מ"מ ניתן לכתוב לזה ס"ל הכא דבאמת כיון דמוקמי המתני' דידים במגילה מוכח דפסול כלל לקרות בתוכו, לזה הקשו דע"כ כרבנן לא אתיא, דאם איתא דרבנן פסלי בכל ענין, הו"ל למנקט בהדי תפילין ומזוזות, אע"כ דמכשרי מגפטית לגפטים, ומש"ה לא כללו גבי תפילין ומזוזות, דהתם בכל ענין פסול, [ובאמת הו"מ להקשות מסוגיא דפ"ב דמבואר להדיא בבריית' דגפטית לגפטים כשר] לזה הוכיחו דאתיא כרשב"ג, והיינו דלרבנן באמת גפטית לגפטים כשר ומטמא את הידים, אלא מתני' דידיה אתיא כרשב"ג, ולדידיה בכל ענין פסול כמ"ש לעיל, ומש"ה הוכיחו דלהך שינויא ס"ל לרשב"ג גם יוונית פסול במגילה ודלא כרב ושמואל, ואף דעדיין יש לפקפק דמ"מ לרשב"ג דממעטי' מקרא דככתם וכלשונם ראוי שיהי' כשר יוונית ליוונים, דהו"ל לאוקמי המיעוט במסתבר באינו מבין וכמו לרבנן, וא"כ עדיין קשה דיוונית תטמא את הידים, בזה י"ל דהמיעוט הוי רק גלוי מלתא דיוונית דינו כשאר לשונות, וממילא פסול בכל ענין, כן נראה לענ"ד

תשובה קג

ביצה דף כ"ד ע"ב, אר"פ הלכתא נכרי שהביא דורן לישראל וכו', בסוגיא זו קשה, א) קושיית הר"ן על רש"י דנקט הטעם דאסורים משום מוקצה דמחובר, הא בלא"ה אסור משום גזירה שלא יהנה ממלאכת יו"ט, דמה"ט אסורי' לערב, ב) קושיית תוס' ריש מכילתין (דף ג') דשם איתא דפירות הנושרים אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, והכי משמע דמשום מוקצה הוא, ותרי טעמי למה, ג) מנ"ל לרש"י דמוקצה דמחובר אפילו ר"ש מודה דאסור, דלמא ר"פ ס"ל כר"י דגם בעלמא אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש, אבל לר"ש גם מוקצה דמחובר שריא

ונלענ"ד דעל קושיית הר"ן הנ"ל נראה ליישב דהנה הפוסקי' נחלקו במלאכת תלישה וטחינה וצידה ביו"ט אם הוא דאורייתא, דאף דמלאכת אוכל נפש מותר הני גריעי כדהביאו תוס' בשם הירושלמי דדרשינן מלישה ואילך וכו' ע"ש בפרק ג' או דהך דרשא אסמכתא בעלמא, ומה"ת כל מלאכות הותר לצורך א"נ, אלא חז"ל אסרו להנך מלאכות מטעם דדרך לעשותו לימים הרבה, ורוב הפוסקים ס"ל דהוי דרבנן, וכן פסק בש"ע או"ח סי' תצ"ה ס"ב, ועיין בר"ן ר"פ אין צדין דמשמע דס"ל בדעת רש"י דצידה דהוי דרבנן ומשמע ה"ה לקצירה וטחינה דלא מצינו חילוק בין מלאכות אלו, ומלישנא דרש"י דג' ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה, אין לדייק דס"ל דאסור ביום טוב מדאורייתא, דהרי באמת להפוסקים דהוי דרבנן צ"ל הא דגזרו שמא יעלה ויתלוש, היינו דגזרו שמא יתלוש הרבה לצורך חול, או בפשוטו יותר דגזרו פירות הנושרים ביו"ט אטו שבת, ובשבת אסורים דשמא יעלה ויתלוש, וכזה ממש מצינו (דף י"ח ע"א) גבי טבילת כלים, וכן בשבת (דף כ"ג) עיי"ש בתוס' א"כ שפיר דרש"י ס"ל תלישה ביו"ט אסור רק מדרבנן, ופירות הנושרים היינו אטו שבת, ובשבת הוי תלישא דאורי' ורש"י בא לפרש רק דתלישה בעצמותו הוי מלאכה, דהא מלאכת קוצר שהוא מאבות מלאכות, א"כ י"ל דהי' קשה לרש"י דמ"ש בתחומין דמותר לישראל אחר, והיינו דבמלאכה דרבנן לא אסרו לאחרים כמ"ש רש"י, הא ה"נ במינו במחובר נעשה רק מלאכה דרבנן, דהא תלישה ביו"ט רק דרבנן, ולזה הוצרך רש"י לומר דביומו אסור לכ"ע משום מוקצה, א"כ ממילא לבתר דאסור מדרבנן משום מוקצה בודאי לא יאכלם שום אדם, וליכא צורך א"נ, והוי התלישה איסור דאורייתא, מש"ה לערב אף דאסור רק משום שלא יהנה אסור לישראל אחר, כיון דנהנה ממלאכה דאורייתא, דהתלישה ליכא בירך א"נ, דהא אסור לאכול ג"כ משום מוקצה, וק"ל

אך עדיין קשה קושיית תוס' דלמ"ל מטעם מוקצה הא בלא"ה אסור משום שמא יעלה ויתלוש וממילא לא הוי א"נ, ונעשה מלאכה דאורייתא, ולזה נראה ליישב קושיית הר"ן בדרך אחר, ויתיישב ג"כ קושיא זו, והיינו דהרמב"ן במלחמות בשבת פ' שואל כתב הא ביש במינו במחובר אף דהוי ספק דרבנן דשמא הביא הנכרי מתלוש היינו דהוי ישל"מ וספיקו אסור

אמנם כבר כתבנו במק"א בארוכה דדברי הרמב"ן תמוהים, דהא מסוגיא פ"ק דביצה (דף ג') ר"פ אמר האי תנא דליטרה קציעות וכו', ר"א אומר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ וכו', מבואר דר"פ דמוקי בספק טריפות י"ל דספק דרבנן ביש לו מתירין מותר, א"כ ר"מ דהוא מרא דשמעתא דנכרי שהביא דורן יקשה לשתרי מטעם ספק דרבנן, ומכח קושיא זו כתב רש"י דהוי מוקצה, והיינו דבמוקצה ספיקו אסור, דבמוקצה חמיר כמ"ש תוס' ישנים (דף ג' ע"ב) והא דלערב אסור בכ"ש ואינו מותר מטעם ספק דרבנן, י"ל כיון דביומו הוי בכלל ספק דאורייתא וגם הדין לחומרא דהביא ממחובר הוי כמו ודאי, וממילא אף דלערב נעשה דרבנן, מ"מ אסור כיון דבתחילה היה הספק בדאורי' ויש לדמותו למ"ש הש"ך בשם מהרי"ל דספק טריפה שנתערב ברוב או שנעשה אינו בן יומו, אף דמה"ת מותר מטעם ביטול ברוב, ומדרבנן בעינן ס' אטו מינו, או באינו ב"י מותר מה"ת והוי ספק דרבנן מ"מ אסור כיון דהספק טריפה. קודם שנתערב וקודם שנעשה אב"י היה הספק בדאורייתא, ובאמת אינו דומה ממש להתם דהתם האיסור הבלוע והתערובות הוא האיסור טריפות, ואותו ספק כבר היה לחומרא לדונו כטריפה ונשאר האיסור טריפות במקומו ולא הותר ע"י ביטול ברוב או אב"י כמו כל איסורי ודאי, אבל האיסור דלערב הוי משום שלא יהנה, ואותו איסור לא הי' בשום פעם אסור מספק דאורייתא אלא דביומו אסור משום