רבי עקיבא איגר תנינא קנא

ספק מוקצה דאינו מצד שנעשה מלאכה, דאף בנשרו מעצמם אסור משום מוקצה, והיינו דנין להחמיר רק לדונם שהיו מחוברים בה"ש אבל לא דהנכרי תלשן בשביל ישראל, ואותו איסור דאסרנו מספק דהיינו מוקצה זה פקע מבערב, והוי רק איסור אחר שלא יהנה דמשום אותו איסור לא היינו דנין ביומו לאסרו מספק, והחילוק נכון] ואך מ"מ אף דליכא ראיה ומהריב"ל, מ"מ י"ל דרש"י ס"ל כן מסברא, כיון דהיינו דנין ביומו מכח ספיקא דאורייתא דהיו בה"ש מחוברים וממילא מסתמא לא נפלו מעצמן וניכר דנכרי תלשן מש"ה אסורים לערב בכ"ש, גם י"ל בסגנון זה דרש"י בא לתרץ לפי הצד שכתב רש"י שבת (דף קנ"א) דגרסי' תניא כוותי' דשמואל דספיקו מותר לערב גבי חלילים וגבי מרחץ, והיינו אף דבאמת קיי"ל כר"א דישל"מ ספיקו אסור, צ"ל דבאיסור כ"ש קיל מאד ולא גזרו חכמים בספק, ויקשה אמאי הכא בהביא דורן מספק אסור לערב ודוחק לומר דר"פ ס"ל כרב שם בשבת כיון דההלכה כשמואל, לזה כתב רש"י לתרץ דהכא גרע כיון דביום היינו דנין לחומרא מחמת ספק מוקצה ממילא גם לערב אסור, ושאני התם גבי חלילין ומרחץ דביומו ליכא למידן עלה דהפסד ל"ש בשבת, וכן רחיצת חמין בשבת אסור, ואנו דנין רק לענין לערב בכ"ש, בזה לא גזרינן בספק ונכון

לפי"ז נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל דלמ"ל ב' טעמים, והיינו למ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) גבי בית שנפחת, דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי עיי"ש, והנה אם נידן דרש"י ס"ל תלישה ביו"ט מדאורייתא שרי דהוי מלאכת אוכל נפש, וקשה איך כתב רש"י דאסורים משום מוקצה דמחובר הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרי' מגו דאתקצאי, ולזה י"ל דחז"ל אסרו הפירות שנתלשו ביו"ט משום שמא יעלה ויתלוש, וכיון דאסורים לאכול ממילא לא הוי מלאכת א"נ והוי התלישה מלאכה דאורייתא, וממילא אסורים ג"כ באיסור מוקצה, ולפ"ז ניחא דצריך ב' טעמים, דאלו משום מוקצה לחוד יקשה אמאי הוי מוקצה הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ויהי' מותר לאכילה, והי' התלישה רק איסור דרבנן, לזה צריך לטעמא מחמת שמא יעלה ויתלוש, אך מה"ט לבד דשמא יעלה ויתלוש היה הדין בנכרי שהביא דורן דלשתרי מטעם דהוי ספק דרבנן לזה צריכים לטעם מוקצה, והיינו לבתר דאסרו משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא אם הי' בה"ש מחובר אסורים משום מוקצה, דהא התלישה מלאכה דאורייתא, ואמרינן מגו דאתקצאי, מש"ה בנכרי שהביא דורן אסור כיון דאלו ידענו דתלשן נכרי היום היו אסורים משום מוקצה, ממילא בספק הוי ספק מוקצה דחמיר כעין דאורייתא וכנ"ל ודו"ק

ולקושי' ג' הנ"ל נראה לענ"ד למ"ש תוס' סוכה (דף י' ע"ב) דהקשו דבב' יו"ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה נימא מגו דאתקצאי [והיינו דשמא היום יו"ט, ומ"מ הי' אסור לאכול ביום הא' מספק דשמא הוא יו"ט] ותירצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולפ"ז י"ל דהא קשה לרש"י, דהא לערב בודאי הוא לערב יו"ט הראשון, דלערב יו"ט ב' ליכא טעם לאסור, ויקשה אמאי מותר ביום שני נימא מגו דאתקצאי, דהא זהו לא מקרי מוקצה מחמת יום שעבר, דהא גם בלילה אסור בכשיעור כדי שיעשו, ועי' במאור דכתב כן דהוי מוקצה מגו דאתקצאי בה"ש, ואף דרש"י לשיטתיה דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי, היינו דהאיסור דרבנן מבחוץ כמו בית שנפחת וכן בטבל בעבר ותקנו דמשכחת לו היתר אכילה אם יעבור על איסור דרבנן ויפחת הבית ויתקן הטבל דיהי' האכילה בהיתר בה"ש, אבל הכא בפירות אלו להם היתר אכילה בתוך כדי שיעשו, ואף דאם יאכלם עובר רק איסור דרבנן, מ"מ לא משכחת בהם היתר אכילה כלל, בזה בודאי אמרינן מגו דאתקצאי, מזה הוכיח רש"י דר"פ לא ס"ל כר"י ולא אמרינן מגו דאתקצאי רק במוקצה דמחובר בזה גם לר"ש אסור וק"ל

ובההיא עניינא תמוה לי בסוגיא דשבת (דף קנ"א ע"א) לרש"י דס"ל שם דמה דקתני לא יספוד בהם היינו לעולם דבמת החמירו לאסור אף אחר כד"ש, א"כ איך אמרינן עלה ת"כ דרב ממרחץ, דלמא במרחץ אסור מספק דהוי ישל'מ דהא לאחר שיעורו בכדי שיעשו יהי' שרי, אבל בחלילים דהאיסור הוא לעולם י"ל כשמואל דספיקו מותר, כיון דלא הוי ישל"מ, וצ"ע

וכעין זה ק"ל בעירובין (דף ל"ב ע"א) אר"נ מנא אמינא לה דקתני טעמא, מנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא, דלמא החזקה זה אינו בירור גמור רק דרך רוב, ובחדש דהוי דבר שיל"מ לא סמכינן עלה להפוסקים דבדבר שיל"מ לא אמרינן מרובא פריש ולל"ק הראיה דמוכח דעדיף מרוב וכמו אנן סהדי, אבל בהיפוך מנ"ל לר"נ למידק דלא סמכינן כלל על חזקה זו, דלמא רק בישל"מ לא סמכינן, וכה"ג יש לעיין חולין דף פ"ו ע"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא, וע' בתוס' שם, דברישא באמת סמכי' על הרוב דמעשיהם קלקולא אבל בסיפא לענין או"ב הוי דבר שיל"מ ולא סמכינן על הרוב וצ"ע

תשובה קנא לידידי הרב רבי שכנא בק"ק ארנסוואלד

מה דהקשה ידידי רומעכ"ת במ"ש המג"א (סי' ק"א ס"ב) להוכיח דאין יוצאים ידי תפילה בהרהור, דאל"כ הו"ל לתקן דבעל קרי יהרהר התפילה דבע"ק רשאי להרהר, דלאו כד"ד, ע"כ דאינו יוצא ידי תפילה, ולדבריו עדיין קשה לרבינא דסבר הרהור כדיבור א"כ יצא ידי תפילה בהרהור, דאפילו ידי ק"ש יצא, א"כ הו"ל לתקן דיהרהר בתפילה, דגם לרבינא אין איסור לבע"ק בהרהור כדאמרינן כדאשכחן בסיני כמ"ש תוס' שם

הקושיא מתחלקת לב' פנים, הא' בלישנא דהמג"א דבע"ק רשאי להרהר, דלאו כד"ד, דזהו שפת יתר, דאף למ"ד הרהור כד"ד מותר להרהר כדאמרינן כדאשכחן בסיני, הב' דבאמת הקושיא במקומה עומדת לרבינא יתקנו דבע"ק יהרהר דכדיבור דמי, ולזה נראה דבקושיא הא' י"ל דהמג"א מאלם קושייתו, דלרבינא אינו מפורש כ"כ דבע"ק מותר בהרהור, די"ל הא דאמרינן כדאשכחן בסיני, היינו אף דלא העמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא, והתירו לקרות שמע בהרהור, מ"מ לא רצו להתיר גם הדיבור אף דהרהור כדיבור, מ"מ כיון דאשכחן בסיני שהי' ע"י דיבור לא רצו להתיר מה דמפורש באיסור מסיני, אולם עדיין אינו מיושב, דעכ"פ למה דמשמע מתוס' להדיא כדאשכחן בסיני, היינו דאיסור קרי הוא רק בדיבור לא בהרהור, א"כ יקשה דבע"ק יהרהר בתפילה, ולזה נ"ל דאף דרבינא ס"ל הרהור כד"ד, היינו מדאורייתא יוצא בזה ידי בהמ"ז וק"ש, אבל מ"מ מצד תקנת חז"ל צריך להוציא בשפתיו ואינו יוצא בהרהור, ומש"ה בק"ש ובהמ"ז מהרהר כדי שיצא עכ"פ ידי חיוב דאורייתא אבל בתפילה דעיקרו דרבנן, וכיון דמצד תקנת חז"ל המצוה רק להוציא בשפתיו, ההרהור כמאן דליתא, דהא מ"מ אינו יוצא בזה חיובו מדרבנן, ומרווחנא בזה מה דהקשה בטורי אבן במגילה דלרבינא קשה מתני' הכל כשרים לקריאת המגילה חוץ חש"ו, הא כיון דשומע ממילא יוצא מדין הרהור, וכן בההיא דסוכה מי שהי' אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן וכו', ולדברינו ניחא, דמכל מקום מדרבנן אינו יוצא בהרהור

אולם עדיין קשה לי בהא דאמרינן ברכות (דף כ' ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, נ"מ לאפוקי רבים יד"ח, הא רבינא לשיטתיה דהרהור כד"ד, אף אם אשה בבהמ"ז דרבנן, מ"מ מדאורייתא יוצאים האנשים בברכתה להם, דעכ"פ הוא בכלל הרהור, אלא דמדרבנן אין