רבי עקיבא איגר תנינא יד

התלוי ותולים לענין אחר וקוראים התיבה אלקיכם, דאין מצרפים התלייה לתיבה, אלא היכא דאפשר לצרפו אבל היכא דע"י הצירוף אין שייכות קריאה להתיבה, אין מצרפין התלייה, א"כ בשעת תליית הה' עדיין נקרא אלקיכם וליכא מחיקה, ואח"כ כשעושים מכף מ"ם נקרא תיכף ע"י צירוף התלייה בשם אלקיכם, והמ"ם האחרונה דנים לאות יתיר, כדצ"ל בההיא דעבה"ג הנ"ל

עוד הי' נראה דיוכל לעשות תחילה מהכ' מ"ם, ומ"מ לא נתקדש המ"ם בקדושת עיקר השם, כיון דמקצת מהאות דהיינו הכ"ף מהמ"ם נכתב רק לשם נטפל לא נתקדש כל האות מ"ם, ולא חלה עליו קדושת עיקר השם, אך לפ"ז יקשה על תיקון עבה"ג הנ"ל בנידון דידי' מה מהני לעשות מהכף מ"ם, הא לא נתקדש האות בקדושת עיקר השם, ע"כ כיון דנגמר האות בכוונת קדושת השם מהני לכל האות, [ועדיין פרט זה צ"ע לדינא] א"כ אפשר בנ"ד כשעושה כף מ"ם לא יכוין לקדושת עיקר השם, רק לנטפל, וא"כ מעולם לא נתקדש בקדושת עיקר השם, באופן דב' דרכים מתוקנים אם לתלות תחילה הה' או לעשות תחילה מהכף מ"ם בכוונה שלא לשם קדושת עיקר השם, ולגרור מ"ם האחרונה ולתלות אח"כ הה'

גם נראה לענ"ד לקיים דברי עבה"ג ולסלק סתירות הנ"ל, די"ל בההיא דהרשב"ץ דלא תיקן לדחוק כס אצל יה, אין הטעם דהוי כמחיקה, אלא משום דיש חשש מכשול, דהרואה כתוב כסיה תיבה אחת, יסבור דהסופר כתב בתחילה כן, והי' סובר לעיקר דכסיה הוי תיבה אחת, ויבא למחקו לעת הצורך וימחוק באיסור, דבאמת נתקדש תיבת יה, ולעולם האותיות בקדושתן, ולזה עשה התיקון לתלות כס, דבזה הרואה לא יוכל לשלוח יד למחוק כיון דהוי ספיקא לדינא אם כס יה תיבה אחת, בודאי הוה ספק שמא הסופר נתכוין בתלייה לשתי תיבות כס יה, גם בההיא דהלבוש הנ"ל י"ל הכי, דאלו נתכוין לכתוב השם אסור לתלות הד' לא משום דהוי כמחיקה, אלא דהרואה יסבור דמסתמא ידע הסופר שצריך לכתוב יהודא אלא דנשכח ממנו הד' ויבא למחוק לעת הצורך, משא"כ בההיא דעבה"ג ובנ"ד דלא שייך חשש זה, י"ל דמותר בתיקון הנ"ל, אף דמ"מ ממ"ש הלבוש סי' הנ"ל גבי הי' לו לכתוב השם וקדשו וכתב יהודה דעושה מהד' ה' ומוחק ה' אחרונה וז"ל שהרי לא קידש אותה הה' אלא הד' אותיות הראשונות, והיינו ע"כ דאלו הה' האחרונה הי' קדוש הי' אסור לעשות מהד' ה', דעי"ז אין לו מקום לקריאת ה' האחרונה והוי כמוחק, גם מזה אין ראיה, דהרי ע"כ ס"ל להלבוש אף שהתיבה נקראת יהודא, מ"מ אלו נתכוון לקדש הה' הי' חלה הקדושה עליו, אף דאין לו צירוף עם אותיות יהו, כיון דהד' מפסיק, מ"מ חלה הקדושה עליו, [ושאני בההיא דעבה"ג במ"ם האחרונה דהוי רק נטפל, וכיון דאין לו צירוף לא שייך נטפל, ומ"מ סברת הלבוש צ"ע, דנהי דבכתב השם כדינו ואח"כ נכתב ד' באמצע ונקרא יהודה לא פקע הקדושה מהאותיות הקדושות, מ"מ הכא דבשעת כתיבת הה' האחרונה כבר נקרא תיבת יהודה איך שייך לחול על הה' קדושת השם, כיון דמעולם לא נקרא הה' בקריאת שם הקדוש, וצ"ע] א"כ הי' ראוי לאסור לגרור הה', אף אחר שעשה מהד' ה', אף דאין לו עתה משמעות קריאה לה' אחרונה, מ"מ כיון דנתקדש אסור למוחקו, אבל שפיר י"ל דעשיית ה' מהד' לא מקרי מחיקה לה' האחרונה, לזה בהא נחתי ובהא סלקי לסמוך על ההיתר תיקון הנ"ל, כן נראה לענ"ד: תשובה תשובה י לכבוד הרב רבי יעקב נ"י

מ"ש מעכ"ת להוכיח דבהוציא העובר ידו ונמצאת האם טריפה דמהני שחיטת עצמו גם להתיר היד, ממ"ש רש"י חולין (דף ס"ט) וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר ידו, דא"כ גם הבהמה אסורה משום שחוטי חוץ, הא מ"מ נ"מ אם מהני שחיטת עצמו להתיר ידו, אע"כ כנ"ל וכדעת הפר"ח (סימן י"ד

) לענ"ד כוונת רש"י כך הוא, דהא האיבעיא רק אם נימא כיון דמהני מחיצות ירושלים לגבי האם, ממילא הוי גם העובר גם היד הכל תוך המחיצה, וזהו שייך בהכניס בעזרה ושוחנוה דמהני מחיצת ירושלים לגבי האם לאכלה שם, אבל בשחטה בירושלים דנאסרה משום שחוטי חוץ ולא הועיל המחיצה לגבי בהמה זו ליכא למבעיא כלל אף דהוי מחיצה לגבי שאר קדשים קלים, מ"ע לגבי בהמה זו לא הועיל כלום, וראיה לזה דא"כ גם בהמת חולין מצי למבעי בשחטה בירושלים אם הוי מחיצה לגבי העובר, כיון דהוי מחיצה לבהמת קדשים, אע"כ דדנין רק על אותה הבהמה, א"כ מנה לי שהבהמה חולין או שהיא שלמים, ואסורה משום שחוטי חוץ

ואף אם נימא דמ"מ דנין על שעה שהוציא ידו, כיון דבאותו פעם היו מחיצות ירושלים ומחיצה לגבי האם לענין דבידו להכניסה לעזרה ולשחטה ולאכלה בירושלים א"כ אף דאח"כ שחטה בירושלים ונאסרה, מ"מ כבר נעשה מחיצה לגבי האם, מ"מ י"ל דשטחיות דברי רש"י כך הוא, דבתחילה כתב דמיירי בהכניסה לעזרה, היינו דמה"ת לן לדחוקי דמיירי בשחנוה בירושלים, ולענין שחיטות עצמו, בודאי יותר טוב לפרש כפשוטה, בהכניסה בעזרה ושחטה, אלא דבזה כתב רש"י דאיבעיא רק למ"ד יש לידה לאברים, עי' מהרש"א, וע"ז כתב רש"י וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא ידו, דבזה לא כתב רש"י והחזירה רק הוציא ידו, והיינו דבא לומר דמנ"ל דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים, דלמא מיירי בשחטה בירושלים והאיבעיא בלא החזירה, ונרויח דהאיבעיא לכ"ע אף למ"ד אין לידה לאברים, ע"ז כ' רש"י דלא כרויח מידי, דגם אם מיירי בשחטה בירושלים, ע"כ איירי בהחזירה, דאל"כ הא נאסר האם בשחוטי חוץ, ירצה דאף בשעה שהוציא ידו, הי' ירושלים מחיצה להאם וכנ"ל, הא א"מ כיון דגם בשעת שחינוה דאז נסתלק המחיצה מהאם, ועדיין היד ובחוץ מקרי עתה הוציא ידו לחוץ, והיינו דבתחילת השחיטה דליכא תקכה עוד להכניסה לעזרה ולגמור השחיטה דמ"מ נאסר למפרע משום שחוטי חוץ, כדאיתא חולין (דף כ"ט ע"ב) היכא דשחט סי' אחד בחוץ וכו', ואף לפירש"י שם דמיירי רק בעוף, הא מ"מ למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף דאמרינן שם דאפילו שחנו מיעוט סי' בחוץ דאסור ממילא גם בבהמה אסורה, וכיון דמרא דשמעתא בסוגיא (דף ס"ט) הוא אביי, ואביי לשיטתיה דס"ל זבחים (דף ל') דישנו לשחינוה מתחילה ועד סוף, ממילא כששחט מעט, ותו לית ליה תקנה לשחנוה בעזרה, נסתלק מחיצת ירושלים לגבי האם והיד דעודהו מבחוץ הוי כהוציא ידו עתה קודם גמר השחיטה, א"כ נצטרך לפרש דהאיבעי' בהחזירה, דבזה שייך שפיר לומר דבאותו פעם כשהי' היד מבחוץ קודם החזרה הי' ירושלים מחיצה להאם וכנ"ל, א"כ עדיין לא מרויחים מידי דמוכרחים לומר דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים, וקונוב דברי רש"י סובבים להוכיח דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים

מ"ש מעכ"ת נ"י על דברי צל"ח פסחים שכתב דלר"י דס"ל כבוש אינו כמבושל, אנו הוי כרותח דמליחה, מש"ה הוי בב"ח חידוש, דאי תרי וכו', דזה לא יתכן לשיטת רש"י ריש סנהדרין דבצלי ליכא בב"ח, זהו טעות, דמ"ט הך גופא הוי חידוש דבצלי שרי, ומ"ש מעכ"ת דבשלמא אי אמרינן כבוש כמבושל ממש שפיר שייך חידוש, דבבישול אסרה תורה ובכבוש מותר, אבל אי לא הוי כבוש רק כצלי ליכא חידוש כלל, דלא אסרה תורה היתר בהיתר בצלי כ"א בבישול עכ"ק אין בזה טעמא וממשא כלל, דאף אם כבוש כמבושל לא הו ענין בישול ממש, אלא דבלוע בכולו כמו בישול, וא"כ נימא