רבי עקיבא איגר תנינא קמח

ודע דבדינא דשא"מ מצינו עוד סתמות חלוקות, דבכלאים סתם מתני' מוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' והיינו כר"ש ובשבת (דף נ"ד) במתני' ובלבד שלא יכרוך דמסקינן בסוגיין שם דמשום כלאים דחבלים פירש"י דאתיא כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור ועיין, ועיין בהר"ש פ"ט מ"ב דכלאים והא דאר"י וכו' ולא משני סתמא אחרינא אשכח וכו' דבתרייתא היא וכו', ומיהו איכא עוד סתמא בפרק כירה וכו', ועוד תנן בפרק במה בהמה וכו', ותמוה לי, הא גם על זה יש לתרץ דהא איכא סתמא (דף קמ"א ע"א) אבל נוטל בכברה ופירש"י דבר שאינו מתכוון מותר, והיא בתרייתא וצע"ג

תשובה קמז לידידי הרב ר' חיים בק"ק זלאוווי

מ"ש רומפכ"ת בש"ע או"ח סי' תמ"ב, ובנה יסודו על קושיית פר"ח שהק' לשיטת רש"י דמפרש טעמו ולא ממשו, היינו חלב נימוח דהוי רק טעם כיון דאין ממשו קיים ואסור מדרבנן וטעמו וממשו היינו שממשו קיים ונותן טעם ג"כ בזה, אם הוא כזית בכדי א"פ לוקין, א"כ מאי פריך הש"ס אי כזית בכדי א"פ ד"ת אמאי פליגי רבנן הא בכותח אין ממש קיים, רק נימוח מדכתב רש"י דרבנן דר"א ל"ל טעם כעיקר דאורייתא, וכיון דתלי לה בכללא דטע"כע, א"כ אין ממשו קיים, ול"ש ביה איסור דכזית בכא"פ, ועל קושיא זו בנה מעלתו יסודו

באמת קושיית הפר"ח לא קשה מידי, והיינו דרש"י ס"ל דטע'"כע מהפך גם ההיתר לאיסור ולוקין כשאוכל כזית ממנו כדעת ר"ת, ומבואר כן ממ"ש רש"י בהא דרע"ק דנזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית ממנו ומפת חייב דרבנן פליגי עלה, דס"ל דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור, ואלו פשט היין בכל הפת לא פליגי רבנן עליה, דהא אית להו טעם כעיקר, ואיתעביד ליה פת גופא איסור ובהא מיהו פליגי עליה דרע"ק דהיתר מצטרף לאיסור, אם לא נשרית כל הפת ביין, מצטרף היתר לאיסור לחיובא עיי"ש, ומבואר להדיא דפת גופא נעשה יין ובאוכל כזית מכולם חייב, א"כ שפיר י"ל דכותח הפרורים בעין ולא נימוחו, ומש"ה רבנן מודו דחייב באוכל כזית בכא"פ, ומ"ש רש"י דרבנן לא ס"ל טכ"ע דאורייתא דא"א דס"ל דאורייתא, ממילא מהכותח גופא נעשה פת, דהא פרורים נותנים טעם בהם, ולמה יגרע במה שפרורים ניכרים תיפוק ליה דמחמת הטעם אף בנימוח מהפך הכותח לפת, ולחייב באוכל כזית ממנו, אע"כ דלא ס"ל ט"כע ולא מהפך להו, ואינו חייב אלא באוכל כזית בכא"פ, והפרורים בעין והוי טעמו וממשו, ולק"מ קושיית הפר"ח, וכיון שנפל היסוד ממילא נפל הבנין שכתב רומעכ"ת נ"י

ומה דנסתפק ידידי רומ"פ באיסורי הנאה דנפקא לן מא יאכל ולא תאכל בכמה שיעוריה, אי תליא בהנאת פרוטה או כיון דאפיק בלשון אכילה שיעורו בכזית, הנה זה שנים רבות רציתי להביא ראיה דשיעורו בפרוטה מסוגיא דבב"ק (דף מ"א) א"כ נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' עיי"ש, ואי נימא שיעורו בכזית, דלמא מש"ה אפיק בלשון אכילה להורות דשיעורו בכזית, אע"כ דבכל ענין שיעורו בפרוטה, ובזה יש ליישב קושיית הרב המגיה במ"ל פי"ג מהל' שגגות ד"ה אמנם וכו', דהקשה על קושי' תוס' פסחים (דף כ"ב) דלר"א יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת וכו', דמאי קושיא הא א"א לומר כן, דא"כ תקשי למ"ל נפש לרבות השותה חמץ בכרת, כדאיתא חולין (דף ק"כ) תיפוק ליה דחייב דלא גרע מהנאה עיי"ש, ולדברינו לק"מ דמחמת הנאה אינו חייב רק בפרוטה ולזה רבי רחמנא דשותה חייב כאוכל וחייב בשיעור שתיה אף דבהנאתו ליכא ש"פ וק"ל

תשובה קמח לכבוד ידידי הרב ר' משה נ"י אבדק"ק ראגאזני

מ"ש מעכ"ת בישוב קושיית הלח"מ פ"ח מהל' נזקי ממון, דכיון דמפסיד ג"כ לעצמו לא קנסוהו, אף דכתב מעכ"ת נ"י כן בשם התומים סי' קי"ז, אינו מובן, דאם שור שוה ק' הזיק לשור שוה ר' דכל השור המזיק מגיע להניזוק בעד פלגא דידיה בזה מה שמפחיתו בשחיטה אינו מזיק לעצמו

ובדרך חידוד יש לחזק דברי התומים, דלכאורה דבריו אינם מספיקים, דיקשה בהיפוך מנ"ל להש"ס למידק דהמזיק שעבודו פטור, הא י"ל דבעלמא חייב ושאני בזה כיון דלעצמו מפסיד לא קנסוהו, לזה י"ל דהברייתא דאתיא כר"י כדקתני אם מכרו מכור, ולדידיה אף דהוזל הבהמה, מ"מ כל מה דאפשר לגבות מגופו גובים, כדאיתא בב"ק (דף ל"ד) דלרע"ק כיחש בשעת העמדה בדין, אבל לר"י אין ההפסד לניזוק כפי ערך, א"כ לא משכחת שיהא פחת השחיטה לניזוק, אלא שהמזיק הי' כולו שוה רק כמו חצי נזקו או בפחות וע"י פחת השחיטה מפסיד הניזוק דמשתלם בפחות, א"כ ליכא פסידא למזיק, ומוכח שפיר דמזיק שעבודו פטור, [דדוחק לאוקמי דקודם שחיטה הי' שוה מעט יותר מפלגא נזקו, ואחרי הפחת שוה בפחות מפלגא דשניהם מפסידים] אבל לדידן דקיי"ל כרע"ק שפיר משכחת הדין אף אם שור המזיק שוה הרבה יותר מפלגא נזקו, דע"י פחת שחיטה מפסיד הניזק כפי ערכו דשלו הוזל, ושפיר אמרינן ס' הנ"ל דמפסיד לעצמו

וכל זה דרך פלפול, ולקושטא לא נ"ל דברי התומים, דמלבד דיש לגמגם על דברינו, דהא להרמב"ם הברייתא אתיא כר"ע דמכרו מכור לרדיא, עיין בהה"מ, קשה ג"כ דמ"מ אמאי לא נקט הרמב"ם דמשלם פחת השחיטה היכי דהמזיק כולו לא היה שוה יותר מפלגא נזקו, דבזה אינו מפסיד לעצמו, גם בעיקר הסברא דהתומים יש לפקפק, דהרי באמת יש לעיין בסברת תוס' בב"ק (דף ק') דכיון דמפסיד לעצמו ל"ש שלא יהא, דלכאורה זהו נסתר מסוגיא דחולין (דף ע') דמוקי מנסך באית לי' שותפות בגווי', ועיין תוס' שם אף דהוי מערב, מ"מ אשמעינן דלא אמרינן קלב"מ, והרי למאי דקיי"ל כר"י דהיזק שא"נ ל"ש היזק, והכל מקנסא שלא יהא, והא במנסך דמיירי בשותפות ל"ש שלא יהא וכו', ובשלמא על דברי הפ"י בב"ק דף צ"ח תוס' ד"ה הא קמ"ל) שכתב ג"כ גבי העושה מלאכה בפרת חטאת, כיון דלא משכחת אלא בשותפות ל"ש חששא שלא יהא דמפסיד גם לעצמו, לק"מ מסוגיא דמנסך הנ"ל, די"ל דבוכסך כיון דמחייב על חלק חבירו מדין מערב וזהו שייך בלא שותפות, מש"ה אף דעתה עירבו ע"י שותפות לא פליגי רבנן בתקנתם משא"כ בפרת חטאת דלא משכחת אלא ע"י שותפות בזה לא קנסו, אבל על תוס' הנ"ל במסכך דמחייב על שעירב גפן בתבואות חבירו, דזהו משכחת בלא שותפות, דמערב גפן חבירו בתבואת חבירו כמ"ש הר"ש כלאים בשם הירושלמי, דגם בכה"ג נאסרו, א"כ אף דעתה עירב גפן שלו, מ"מ נימא דלא פלוג, ובכל ענין קנסו כמו במנסך וצ"ל דוקא במנסך דהחיוב על חלק חבירו הוא מצד שמערב יי"נ בתוכו, וענין התערובות אינו גורם הפסד לעצמו רק מעשה הניסוך גורם הפסד בשלו, ומה שמחייב ע"י שמכחו מתערב יינו האסור בשל חבירו, בזה אינו מפסיד לעצמו, משא"כ במסכך, דהתערובות עצמו זה בזה הוא הגורם ומפסיד את שלו, ולפ"ז בפחת שחיטה יש לדון לכאן ולכאן ואין להאריך

תו הקשה מעכ"ת נ"י דלמאי דקיי"ל כרע"ק, בלא"ה יקשה דהוי מזיק ממש, יפה כתב וגם אנכי הרגשתי בזה, ובגליון הש"ך סי' ת"ז כתבתי דהרמב"ן במלחמות רפ"ד כתב דלרע"ק הוי מזיק ממש ולא מזיק שעבודו

מה שכתב מעלת כבוד תורתו דלדידן דקיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"צ לשלם פחת שחיטה