רבי עקיבא איגר תנינא קמז

תשובה קמד לידידי הרב רבי מנחם נ"י

מה דהקשה מעלתו בתוס' חולין (דף ל"ה ע"ב ד"ה ואם אמר וכו') וי"ל דע"י ברירה וכו', הא לפימ"ש תוס' בדיבור אח"ז דחיישינן שמא נתן קודש בחביות, ובכה"ג דהי' האיסור מבורר תחילה ונפל להיתר ל"ש ברירה כמ"ש תוס' תמורה

לא קשה מידי, דאין כוונת תוס' דהכהן המקבל מע"ה שותה קשה אי א קשה ע"י ברירה, דמה שמפריש הוא הקודש, שהרי מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש משמע, דבזה קורא שם קודש עליו וגם הו"ל יותר לומר מה שאני מפריש עתה ושותה הוברר שזהו חולין, ולזה נראה פשוט דכוונתם דהע"ה אמר בלשון הזה מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש ולא היה האיסור בפ"ע מעולם, ומ"ש תוס' דחיישינן שמא נתן קודש בחביות אחר שנתן התרומה, היינו דחיישינן שמא אחר שהי' תרומה ולא שמרה תחילה על טהרת קודש אמר מה שאני עתיד להפריש יהיה קודש, דזה מקרי נתן קודש אח"כ, ומה דלא חיישינן באמת שמא עירב בה קודש ממש אח"כ, די"ל דמהימנינן ליה בזה שאמר מה שאני עתיד להפריש כיון דנותנו לכהן לשתות ולא חשש שהכהן ישתה קודש, ונאמן בזה ואינו חשוד להכשיל להכהן בזה, ורק חיישינן דשמא אמר כן אחר שהיה התרומה בחבית וק"ל

תו הקשה מעכ"ת במ"ש הר"ן ריש כתובות להוכיח מההיא שפרסה נדה דאינו מעלה לה מזונות, דחופה היינו יחוד מש"ה א"א לכונסה, הא י"ל דהטעם דאסור לכונסה, דשמא יבא עליה שלא בליל חמישי ויתקרר דעתו, דהא אחרי שנשאת מותר לבא עליה בכל עת כמ"ש הר"ן גבי אתפסוה מטלטלין

הנה למ"ש מהרש"א בסוגיין דהא דאמרינן שקדו ג"י ולא סגי בשקדו יום א', דהא בלא"ה א"י לבעול בב' וג' משום טענת בתולים, היינו משום דט"ב צריך להעלות לה מזונות, דהיא אומרת יודע אני שבתולה אני עיי"ש, ממילא ניחא דאם יכול לכנסה נדה והעיכוב רק מחמת ט"ב היה מחוייב להעלות לה מזונות

אמנם דברי מהרש"א סתורים ממ"ש רש"י בסוגיא לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה, והיינו דאם איתא דשמואל מסיים לה, אייך שייך דלמד כן מתוך דברי עצמו שהמציא דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, אע"כ דרב יוסף למד כן מדברי שמואל, ואם איתא לדברי המהרש"א, י"ל כפשוטו דשמואל הביא ברייתא דלקמן דקתני ותנשא בא' בשבת ומשני שקדו ג"י, מזה מוכח מדנקט שקדו ג"י ולא סגי ביום א', ע"כ דהנ"מ דמשום ט"ב מעלה מזונות, ומוכח שפיר דמשום שקדו אינו מעלה מזונות, וע"ז אמר שמואל ולמד לפיכך חלה וכו' אע"כ דלא כהמהרש"א, ובעיקר קושיות מהרש"א י"ל בפשוטו דנקט האמת דשקדו ג"י, ונ"מ היכא דבתי דינים קבועים בכל יום דנישאת בכל יום, דמ"מ בעינן ג"י א"כ יש מקום לקושיית מעכ"ת, דדלמא ההיא דפרסה נדה מיירי באמת היכי דאין ב"ד קבועים בכל יום ואסורה להנשא משום ט"ב

אמנם מעיקרא לק"מ, דהמשמעות דפרסה נדה אינו מעלה מזונות עד שתטהר, הא היכי דחזינן דכבר פסקה איזה ימים מלראות ועומדת בספירתה ז"נ ועת טבילתה יהיה בליל ב' או בליל ה' יהיה מותרת להנשא בימי נדתה, דמה"ת ניחוש שמא תחזור ותראה ותתקלקל ויגיע ליל טבילתה בלילה אחרת ובפרט למ"ש הב"י יו"ד סי' קצ"ו דאין דרך נשים לראות יותר מן ד' ימים עיי"ש

תשובה קמה להרב ר' נטע נ"י אבדק"ק זאנדמישל

מ"ש מעכ"ת להקשות ברש"י שבת (דף ק"ב) יש אוכל אכילה אחת כזית, הא גבי יוהכ"פ בעינן כותבת, ומה"ט מסקינן באמת בכריתות דמיירי דאכל כולי' בחלבה: וכו'

לענ"ד לק"מ דהרי בכריתות שם כתב רש"י ד"ה כגון שאכל כוליא וכו' אכלה קתני היינו כזית עכ"ל, המכוון דמש"ה לא נקט התנא דהיה הכוליא נותר, והחלב פיגול דאיירי רק היכי דכל החיובים מתקבצים ובאים על זית אחד היינו אף משום יוה"כ חל החיוב על אותו כזית ע"י שמשלים בזה להכוליא שיעור כותבת, וזהו כוונת רש"י בשבת במ"ש כזית היינו לא שאכל רק כזית, אלא דהחיובים כולם מתקבצים וחלים על אכילה אחת, דהיינו על כזית אחד, וברור

תשובה קמו

שבת דף פ"א ע"ב תוס' ד"ה והאר"י הלכה וכו' והכא סתם בנזיר ופלוגתא פ"ק דביצה וכו', לא זכיתי להבין דהא פ"ב דביצה ליכא פלוגתא וסתמא דהתם דדבר שאינו מתכווין אסור, כדקתני ואינה נגררת אלא ע"ג כלים, דדייקינן דע"ג קרקע לא, דמני ר"י דאמר דדשא"מ אסור, ור"י דפליג דעגלה נגררת, היינו משום דלא עבדא חריץ, א"כ הוי סתם בביצה ולא יספיק תירוצם כאן, ועיין עירובין (דף צ"ג תוס' ד"ה ל"ת דנקטו הקושיא דהוי סתם בביצה, ודבריהם כאן צ"ע

ומה דתירצו בעירובין דפרכת הש"ס מכח מאי אולמא האי סתמא וכו' קשה לי דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס ואף דבחולין (דף מ"ג) במה דפרכינן והאר"י הלכה כסתם מתני', כתבו תוס' ג"כ דפרכת הש"ס בדרך מאי אולמא האי סתמא, היינו דהתם דר"י קבע להלכה, ואמר הלכה כדברי האומר כזית, דמשמע דהוי הלכה פסוקה ולא מספיקא, ובזה פריך הש"ס שפיר מאי אולמא, וביותר דאף על לשון הלכה אין להקשות כן, דא"כ תקשי בסוף שבת דאמרינן ואף ר"י אמר הלכה וכו' ר"י סתמא אחרינא אשכח עיי"ש, וקשה ג"כ דמ"א האי סתמא מהאי וצ"ל דהוי ספק, וכיון דמוקצה דרבנן ספיקו לקולא [ואף דהוי דבר שיל"מ דבספיקא דדינא גם ביש לו מתירין ספיקו לקולא, כמ"ש בפר"ח א"ח סי' תצ"ח ובשו"ת שאגת אריה ואף למה שכ' תוס' ריש ביצה דמוקצה חמור כעין דאורייתא וספיקו לחומרא, י"ל זהו אם הדין ודאי דמוקצה אסור ואנן מספקינן עתה אם נולדה בשבת או בחול אבל כל שאנו דנין על עיקר הדין אם מוקצה אסור הוי בכלל ספיקא דרבנן ולקולא,] וע"כ צ"ל דפרכת הש"ס בחולין היינו דלישנא דהלכה כזית משמע דודאי כן ואפילו לקולא לפטור מכיסוי הדם, מש"ה פריך שפיר מאי אולמא

גם י"ל במה דמשני בשבת ר"י סתמא אחרינא אשכח ליכא לאקשויי מאי אולמא האי סתמא, די"ל דב"ה עדיף מסתם, וקיי"ל כב"ה נגד סתם משנה, ועיין בשיורי כנה"ג בכללי התלמוד סי' י"ד, ונראה דכיון לזה בשער המלך הל' גירושין פ"ג ה"ד דף ע"ח ד"ה אך ק"ל, ומה דפרכינן ריש שבועות דף ד' ע"א) מכדי האי סתמא וכו', אף דמ"מ מספיקא שפיר הדין דאינו לוקה, מ"מ י"ל מלשון אין לוקין דאר"י משמע ודאי אינו לוקה, ונ"מ אם נתגרשה אשה בעדים כאלו שנשבע שאוכל ולא אכל אם הוא ספק חיוב ספק מלקות היא רק מגורשת מספק דהעדים פסולים, אבל אי בודאי אינו לוקה העדים פסולים רק מדרבנן, מגורשת ודאי מה"ת, ואם בא עליה אחר הן אחר מיתת הבעל הוא לוקה, א"כ הכא בסוגיין יקשה מאי פריך הש"ס ממתני' דנזיר חופף ובדרך מאי אולמא, הא שפיר פסק ר"י מספק דאסור לקנח בחרס

ומזה נראה ראיה ברורה למ"ש תוס' שבת (דף מ"א ד"ה מיחם שפינוהו וכו') דגם לר"י אינו אסור דבר שא"מ בשבת רק מדרבנן, וכ"כ רש"י שבת (דף קכ"א ד"ה דלמא) ושפיר פריך הש"ס דמספק יהא מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן, כן נראה לענ"ד: