רבי עקיבא איגר תנינא קמו

בההיא דחביות דמ"ש ממקוה, וזה כבר הקשה הרשב"א הנ"ל והמ"ל יישבו

ואזכיר גרגיר אחד בההיא עניינא והוא מרגניתא טבא לענ"ד הקלושה, והוא, בירושלמי ספ"ג דגיטין אההיא מתני' דמניח חביות להיות מפריש עליהן תרומה, תמן תנינן הלוקח יין מן הכותים וכו' ר"י ור"ש אוסרים שמא יבקע הנוד, א"ר זעירא תמן למפרע נתקלקלה ברם הכא מתן ואילך נתקלקל היין, ובקרבן עדה נדחק בזה דהתם הכל מקולקל למפרע והכא בחומץ אין לחוש אלא מעל"ע, וזה תמוה דניחוש ג"כ הכא שיבקע החביות ויהי' מקולקל למפרע לגמרי, כמו בלוקח יין מבין הכותים, גם גוף החילוק אינו מובן, ולענ"ד הפירוש דמבואר בסוגיא דגיטין (דף כ"ב ע"א) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן, דהר"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול מיד שמא ימות תוך שעה, ויעויין קדושין (דף מ"ה ע"ב) תוס' ד"ה בפירוש אמר מר, דהר"ר מנחם מווינא דן לאסור לישא קטנה שאביה במדה"י דחיישינן שמא יקדש אביה כמו דחיישינן לשמא ימות, ור"ת כתב דדוקא שמא ימות דיהי' האיסור למפרע שעה אחת מקודם, אבל בההיא דקטנה אמרינן בכל ביאה וביאה שיבא עליה דשמא קידש לא חיישינן דהא קדושין דאביה אינו גורם איסור למפרע רק משעת קדושין, ובכל פעם אמרינן דקידש לא חיישינן עיי"ש, והן הן דברי הירושלמי דהנה כי היכי דהתם חיישינן שמא יבקע ה"נ הכא במפריש חבית להיות מפריש ניחוש לכך, ומשני תמן למפרע נתקלקלה, היינו דאם יתקלקל שתה למפרע טבל, וזה מקרי שמא יתקלקל, וכההיא דחיישינן בגט שעה אחת קודם מיתה לשמא הכי, ברם הכא מתן ואילך נתקלקל היינו דאם יופסד החבית ליכא קלקול למפרע אלא מכאן ולהבא מה שיפריש אח"כ, מש"ה מותר לסמוך להפריש על החביות, דבכל הפרשה והפרשה אמרינן שמא נתקלקל לא חיישינן וזה ראיה לשיטת ר"ת הנ"ל כן נראה לענ"ד ברור: תשובה קמב עוד לו

מ"ש מעכ"ת בקושיא בכוונת תוס' בב"מ (דף כ"ו ע"ב ד"ה אינו עובר וכו') הלא בכובש שכר שכיר איכא לאו, כדאמר בפרק א"נ ומאי צריך לראיה מפרק א"נ, הא מקרא מלא לא תעשוק שכר עני, אלא דבא"נ אמרינן דלא תגזול מיירי ג"כ בכובש שכר שכיר ולעבור עליו בב' לאוין, ומה צורך הקדמה זו לקושייתם

נראה לענ"ד, דמכובש שכר שכיר לכאורה ליכא קושיא, די"ל דשאני התם דטרח, וכדאיתא בסוגיא דבב"מ (דף קי"א ע"ב) ואי אשמעינן גזילה דלא טרח בה, אבל עושקו דטרח בה, הרי דעושק חמור יותר, ולזה מביאים ראיה מפרק א"נ, דע"כ מונח דבהיתירא אתיא לידיה אינו מעליותא כלל, דהוא ג"כ בכלל גזל, אלא דעושק ליכא למשמע מגזל דקיל בחד צד, דלא אתי לידיה, כדאמרינן בסוגיא דבב"מ הנ"ל, והיינו דלא אתי מחבריה כלל, אבל באתיא לידיה מחבריה אף בהיתירא בתורת פקדון וגוזלו אין בזה צד, והיינו דאם איתא בבא לידי' בהיתירא אין בזה גזילה, היא גופא קשה מנ"ל דלא תגזול דאייתרא קאי לעושק שכר שכיר ולב' לאוין, דלמא אתי לבא בידו בהיתירא בפקדון וגוזלו, דרחמנא אזהר גם בזה, ולזה ליכא ללמוד מריבית והונאה, דהתם באיסורא אתי לידי' ואי דלשון לא תגזול משמע רק בבא באיסורא לידיה דומיא ויגזול את החנית, לזה הביאו ראיה, דהא באמת מוקמינן לה לכובש שכר שכיר דלא הוי דומיא ויגזול החנית, וא"כ יותר הו"ל לאוקמי בכובש פקדון, אע"כ דגם זה ילפי' מריבית והונאה, דאין חילוק בין בהיתירא אתי לידיה או לא, וביותר נראה דכוונתם דמ"מ אף בהיתירא יש ללמוד מבינייהו מריבית והונאה ועושק שכר שכיר, דכי פרכינן מה לריבית ואונאה דבאיסורא אתי לידיה עושק יוכיח, ואי דמה לעושק דטרח בה, ריבית ואונאה יוכיח, ולזה רמזו כדאמרינן פ' א"נ, והיינו כי היכא דאמרינן שם דיש ללמוד מבינייהו, ה"נ יש ללמוד בהיתירא מבינייהו דעושק ריבית ואונאה

ובעמדי בענין זה קשה לי בתוס' בב"מ (דף ס"א ד"ה לעבור עליו) וא"ת והיכי ס"ד למימר גזל גוי, ועי' מהרש"א דכתב לתרץ קושיית תוס' דאי לאו רעך הוי מוקמינן לא תגזול לגזל ממש, ולאסור גזל נכרי דלא נפקא מריבית ואונאה עיי"ש, ולדידי קשה אף עתה דכתיב רעך דלמא לא תגזול בגזל ממש לגוזל גר תושב דלא ממעט מריעך, כדאיתא בסוגיא דהמקבל וזה א"א ללמוד מריבית, דהא בגר תושב ליכא איסור ריבית, כדאיתא בב"מ (דף ע"א ע"א) וצ"ע, ויעויין בהרמב"ם ריש הלכות גזילה, איזה גזל וכו' איזה עושק וכו', ותמהו האחרונים, דהא בר"פ א"נ מסקינן דלא תגזול מיירי ג"כ בעושק ולעבור בב' לאוין, ולענ"ד דלכאורה קשה למה דאמר רב כהנא בב"מ (דף נ"ב) דאין אונאה לפרוטות, א"כ בפחות מאיסר ליכא ללמוד גזל מריבית ואונאה, דהא ליכא אונאה בפחות מאיסר, ע"כ צ"ל דרבא ס"ל כלוי דיש אונאה לפרוטות, א"כ לפי ההלכה דפסק הרמב"ם פי"ב מהל' מכירה דאין אונאה לפרוטות איצטרך קרא לגופא לגזל פרוטה, כן נראה לענ"ד

תשובה קמג לכבוד הרב רבי שכנא נ"י בק"ק ארנסוואלד

מה דהקשה מעכ"ת על דעת ר"ת הובא במג"א (סי' תמ"ו) דעשה דרבים דחי ל"ת אף שאינו בעידנא, מסוגיא דשבת (דף קל"ב) היכי אמרינן דעשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת, דבעידנא, והא בקרבנות צבור דהוי עשה דציבור לדחי לצרעת

הנה כזה יקשה על תוס' פסחים (דף נ"ט) דעשה דפסח חמור דיש בו כרת דחי לעשה אף דאינו בעידנא, א"כ בצרעת במקום ביטול קרבן פסח לדחי, אך בזה י"ל דוקא לעשה דוחה, אבל ל"ת לא, אף דעשה דוחה ל"ת מ"מ ל"ת חמיר, כדאיתא יבמות (דף ז') וכן דייקא לישנא דתוס' דכתבו דוקא ל"ת דחמיר, משמע דתרווייהו בעינן, דהנדחה עשה והמדחה הוא עשה דחמיר, [ומ"מ יש לדון בק"ו, כיון דעשה דחמיר דחי לעשה הקל, מכ"ש דלדחי לאו דנדחה תמיד מפני עשה הקל]

ובעיקר קושייתו לק"מ, דלכאורה קשה אמאי לא אמרינן בקיצור, דעבודה אינו דוחה לצרעת היא עשה ול"ת, וצ"ל דמ"מ הי' מוכח דצרעת חמיר משבת, דהרי עבודה דוחה שבת, אף דהוא עשה ול"ת ואינו דוחה צרעת מש"ה קאמר דאינו ראיה די"ל דשבת נדחה דהוא בעידנא משא"כ צרעת, א"כ י"ל בודאי שורש הטעם דהוי עשה ול"ת, אלא דמחלק דעבודה אף דחמיר כ"כ דדוחה עשה ול"ת דשבת, היינו כיון דהוי גם בעידנא, אבל צרעת כיון דהוי עשה ול"ת גם אינו בעידנא לא דחי

ובההיא עניינא נתקשייתי בתוס' שבת שם, הא דלא ילפינן מעילה בצרעת דבכ"מ עשה דוחה לל"ת ועשה, היינו די"ל דחמיר מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות, וקשה לי, א"כ איך אמרינן שם (דף קל"ב) ר"א אמר דטעמא דאין מילה שלא בזמנו דוחה יו"ט דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, נילף ממילה שלא בזמנו דדחי' צרעת אף דהוי עשה ול"ת, ה"נ לדחי יו"ט, וצ"ע, אח"ז ראיתי שהמהרש"א הקשה כן: