רבי עקיבא איגר תנינא קמ

גם עמדתי בדברי תוס' פסחים (דף פ"ה ע"א) ד"ה כשהוא אומר, דלרבא שפירש לעיל בגוורתא ניחא, ע' מהרש"א הא דלאביי ניחא, כיון דאינו בודאי דפקע אפשר לקיים שניהם מקרי שבירה ודאי עכ"ל, לענ"ד אין מספיק, דמ"מ הי' הדין עכ"פ דמותר בגומרתא דאם יפקע לא עבר, דעשה דחי לל"ת ואשמעי' קרא דעשה לא דחי ללאו זו ויאסור גם ע"י גומרתא דשמא פקע

ולענ"ד הי' נראה, דלכאורה קשה לאביי דאמר משום פקע הא כיון דהוי רק ספק, ממילא אף אם יפקע ליכא איסור למאי דקיי"ל כר"ש דבכל התורה דבר שאינו מתכווין מותר היכי דליכא פסיק רישא, ועי' תוס' כירה דאביי ס"ל כר"ש, ולזה צ"ל דמדרבנן גומרתא אסור, דשמא יניח גומרתא הרכה בענין דיהי' פ"ר, [וכעין זה כתב המהרש"א ספי"ד דשבת, ועי' בספר תוספת שבת סי' ש"ך סק"ל,] א"כ לאביי שפיר קשה למ"ל קרא ועצם ל"ת, הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא לצמצם שלא יהי' פ"ר ונכון. ידידו דו"ש עקיבא גינז מא"ש. תשובה קלד

תו הקשה רומעכ"ת נ"י בסנהדרין (דף נ"ה ע"א) מה אילנות אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הא בע"ז (דף נ"ג ע"ב) דעשו בשליחותי' דישראל עיי"ש

נלענ"ד מה דאמרינן שם שליחותא דישראל הוא לאו מדין שליחות הוא, דהא אין שליחות לנכרי, וגם אין שליח לדבר עבירה דהא הנכרי ג"כ מחוייב בדבר הוא, אלא דלגבי הדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמרינן כיון דישראל זקף לבינה להשתחוות וגלי דעתיה דניחא ליה ל"ש בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהא רצונו דהבעלים בכך, אבל מ"מ הישראל לא עבד ע"ז מכח השליחות וליכא בזה משום קלון

מ"ש עוד ידידי רומעכ"ת נ"י במה דאמרינן בסנהדרין כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא אלא דרחמנא חס עלה מזה ראיה לפסקא דהרמב"ם, דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס להתירה לבעלה, דהרי חזינן בסוגיא זו דבשוגג לא מקרי תקלה וקטנה מקרי קלון, וכיון דזינתה בשוגג אסורה לבעלה כמ"ש מהרי"ק, כ"ש קטנה שזינתה

לענ"ד זה אינו, דמה דאסרינן זינתה בשוגג, היינו דלא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה מעל באישה, והך שוגגת, לגבי השם היא שוגגת דלא ידעה דאסורה לזנות, אבל מ"מ מעלה בבעלה במזיד, אבל קטנה דגם לבעלה הוי מעשה קטנות דאינה שלימה כ"כ בדיעה וליכא מעל גמור בבעלה, י"ל דשריא, גם אם נעריך בזה יקשה, הא אם רואים דירצה אחד לאכילה או לעשות מלאכה בשבת בשוגג החיוב להודיע לאפרושי מאיסורא, דגם שוגג שם איסור עלה, ואמאי בקטן אין מצוים להפרישו, הא הקטן מקרי מזיד יותר אלא דחס רחמנא עליו שלא לענוש אותו, אבל מ"מ יהי' החיוב להפרישו, אע"כ דחס רחמנא עליה היינו דתורה חסה עליו ולא רמי עליו מצות וחיובים, ואם רואים שהקטן רוצה לעבוד ע"ז, אין מחוייבים להפרישו, דלא אזהר רחמנא כלל לקטן, וע"כ הא דאמרינן תקלה איכא, היינו מ"מ כיון דעושה בשאט נפשו ענין שבגדלותו יהיה עבירה מקרי תקלה, ולענין זה דוקא מקרי קטן יותר תקלה מגדול בשוגג בלא עשה בכוונה אבל מ"מ אמת דגדול בשוגג נעשה איסור, דאקרקפתא דגברא חל האיסור, ועל קטן ליכא איסור כלל, וא"כ לענין זינתה י"ל ג"כ הכי, אלא דבזה היה מקום לרומעכ"ת נ"י לפקפק, כיון דאמרינן בלשון פיתוי קטנה אונס ולא נקט דקטנה אינה מוזהרת, משמע דלענין דתיאסר לבעלה לא תליא במוזהרת אלא דמותרת דהוי אנוסה, ובזה יצא מעכ"ת לדון דהיא מזידה יותר מגדולה בשוגג, אבל באמת כמ"ש בתחילה, והרי באמת הא דבלאו פיתוי קטנה אונס הוא אסורה לבעלה אף דאינה מוזהרת על הזנות ולא עברה כלום, זהו הכל מהטעם דהאיסור לבעלה לא מכח מעל בד' אלא מכח מעל באישה, וא"כ י"ל דשוגגת מקרי יותר מזיד מקטנה, דהא לגבי מעל באישה שוגגת מזידה גמורה, כן נראה לענ"ד

תשובה קלה לכבוד ב"א הרב ר' משה בק"ק ווילעהן. מה דהקשה ב"א רומ"פ על תירוצו דהרמב"ן במלחמות בגיטין (דף פ"ו) ד"ה כתב הרי"ף צרור וזרקו במ"ש ועוד יש ללמד עליהן זכות וכו' דעדיין יקשה למה פריך מדיוקא דהא נערה ולא פריך בפשוטו דכי מטא גיטא לידה נמי לא תתגרש

אין בזה סרך קושיא, דנהי דתלי זה בזה, דאם נערה לא משוי שליח, דכחצר אביה דמיא, ממילא בקטנה אביה ולא היא, מ"מ הא ר"נ לא מיירי מדין קטנה, והוי צריך למפרך בדרך דמיון, כיון דמטא גיטא לידה אגרשה מוכח דכיד אביה דמיא, וה"נ נערה משוי שליח, מש"ה פריך בפשיטות יותר על גופא דדינא דר"נ בנערה, ולדידי בהיפוך הוא, אלו היה פריך כן מדין קטנה לנערה, הייתי מקשה אמאי לא פריך יותר על נערה עצמה מדיוקא, דהא נערה הר"ז גט

ולרווחא דמלתא לתרץ לו עוד, עיין גיטין (דף ס"ד ע"ב) צרור וזרקו, ובתוס' שם ד"ה שתופי מבואות ובהר"ן שם, תמצית דברי הם דס"ל לר"א דבכל מילי דאיתא בדנפשיה גם קטן יכול להיות שליח, ואנן קיי"ל כשמואל דבכל ענין אין קטן יכול להיות שליח עיי"ש, וצ"ל לר"א הא דקתני במתני' קטנה שאמרה התקבל וכו', היינו דכמו דקטנה א"י למכור וליתן ה"נ א"י להשוות שליח במידי דלחובתה, אבל היא נעשה שליח לאחרים, וההיא מתני' דספ"ב דגיטין הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו, צ"ל הטעם דקטן ליתא בדנפשיה, דהא קטן לאו בר גיטין הוא, ובאמת קטן דוקא, ולא קטנה דהיא יכולה להביא גט דבת גיטין היא, או דמיירי בח"ל ומטעם דקטן לאו בר עדות לומר בפ"נ וכדמוקי שם ר"י ההיא דסומא, וכיון שכן דלר"א אין גריעותא בשליחות קטן, ממילא כמו דנערה היא מקבלת הגט דכחצר אביה דמיא, וע"כ דמקרי איתא בדנפשה כיון דבת גירושין היא ויש לה יד לקבלת הגט אלו היא יתומה, אלא דיד אביה מעכב עליה, עכ"פ יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון דנערה נעשית שליח דאביה ה"נ קטנה, דלענין אי מקרי איתא בדנפשה אין חילוק בזה בין קטנה לנערה, אלא לדידן דקיי"ל כשמואל דבכ"ע קטנה א"י להיות שליח, מש"ה פסק הרי"ף דקטנה אביה ולא היא ואף דמשמעות הרי"ף פ"ו דגיטין דשמואל ס"ל דאפי' מדרבנן אינה זוכה לאחרים, א"כ אין הכרח ליסוד של תוס' הנ"ל, די"ל רק מדרבנן זוכה לאחרים, מ"מ בלא הכרח י"ל כן דהא ס"ל דאפילו מדאורייתא זוכה לאחרים, ולשמואל אפי' מדרבנן אינו זוכה וכיון שכן ממילא ליכא קושיא דלא בעי למפרך מהא דכי מטא גיטא לידי' אגרשה, דדלמא ר"נ ס"ל כר"א, מש"ה אף אם כחצר אביה דמי הדין דמקבלת גיטה ודו"ק

שבת דף י"ח ע"ב תוס' ד"ה גזירה שמא יחתה וכו' שאין דבר מפסיק בינו לגחלים, לכאורה תמוה דמ"מ תקשי מתני' דריש כירה דחמים ותבשיל אסורים להשהות בלא גרופה וקטומה, אף דחמין ל"ש בלי הפסק כלי, וצ"ל דהמקשן היה סבר דמתני' להחזיר תנן, אבל לשהות משהינן, אף דמבואר לקמן ריש כירה דאי אמרינן להחזיר תנן אבל לשהות משהינן, היינו בנתבשל כמאכל בן דרוסאי משום דאתי' כתוס' י"ל דזהו לפי המסקנא דהכא דגם בהפסק כלי חיישינן שמא יחתה אבל לס"ד דהכא באמת נימא דהדיוק אבל לשהות משהינן בכל ענין דבהפסיק כלי ל"ח לשמא יחתה: