רבי עקיבא איגר תנינא קלו

דהשתא ממילא במקוה אמרינן דהוי חזקת טומאה נגד חזקת מקוה, והוי ספק השקול, שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא, משא"כ לשמואל דלא ס"ל כלל לחזקה דהשתא, שפיר פרכינן ממקוה ודו"ק

ומ"ש מעכ"ת הרב נ"י להשיג על הכו"פ דבשכח הל' שחיטה דהוי ס"ס, דספק אחד מתיר יותר מחבירו לענין הבהמה דשחט רבע שעה מקודם דל"ש לשמא עתה שכח, אבל אידך ספק שמא מ"מ שכח שפיר מהני גם בבהמה זו, והקשה מעכ"ת דא"כ גם בסכין נימא הכי, דהספק שמא עתה נפגם שייך ג"כ בסכין קטן שאין בו כמלא צוואר חוץ לצואר משא"כ אידך ספק דשלא במקום פגימה שחט ל"ש בסכין זה זהו טעות, דבסכין דשחט עתה בסכין ארוך, דהא בקטן ליכא ס"ס, וא"כ איך שייך לומר דמתיר יותר אלו הי' הסכין קטן והא ס"ס שעתה ששחט בסכין גדול אין צד אחד מתיר מחבירו ובההיא דהכו"פ דמסתמא שוחט בתמידות ושחט זמן רב, וגם מזמן קרוב, והספק על כל הבהמות בזה שייך סברת הכו"פ הנ"ל

אולם עכ"ז סברת הכו"פ אינו מחוור, דהתינח אם הי' כל השחיטות שוים דאם אני אומר דשחט שפיר אף שאינו בקי שחט כולם שפיר הי' שייך כן, אבל אחרי דאינו כן, ואפשר דפעם שחט שפיר ופעם לא, ואנו דנין על כל בהמה ובהמה ביחיד, א"כ כשאנו דנין הס"ס על הבהמה ששחט מזמן הרבה איך שייך לומר דהך ספק שמא מ"מ שחט שפיר מתיר גם הבהמה ששחט מזמן קרוב, הא אף אם אותה הבהמה שחט שפיר, מ"מ לא ניתרת זאת הבהמה דשמא זאת לא שחט שפיר, הגע עצמך בההיא דפ"פ מצאתי דכתבו תוס' דשם אונס חד הוא, אטו באם הי' דבב' נשים שנמצאו פ"פ ובאחת ידוע שהיתה משומרת ולא נבעלה מקודם בימי קטנותה דנתיר האחרת מס"ס דאחד מתיר יותר מחבירו, דספק קטנה לא שייך בזאת האשה וספק באונס שייך גם בה, א"ו דהא בורכא כיון דהם ב' מעשים ואין אחד תלוי באידך, דאף לצד שמא באונס עדיין אין ניתרת האחרת דשמא היא ברצון, וה"נ בשוחט, וברור

ודרך גררא אזכיר לרו"מ מה דראיתי מלתא דתימא בכו"פ שם סק"ו ד"ה ובחידושי וכו', דטבל הוי ישל"מ, ובמחכ"ת שגג בזה, דלענין ספק ל"ש לדונו כדבר שיל"מ, דאנו אמרינן שמא כבר הפריש ואם יפריש שנית הוא מפסיד בהפרשתו, ודוקא לענין ביטול אמרינן כיון דיכול להפריש ממקום אחר על המעורב ואינו מפסיד כלום ע"י התערובות מאלו הי' בעין, מש"ה אמרינן לדונו כבעין ולא לבטל, והכי מוכח, דהרי כמה פוסקים בנכרי המביא בצים לשוק בי"ט דלא אזלינן בתר רוב דנולדים מקודם דהוי דבר שיל"מ, א"כ יהי' דמאי אסור מדינא דנהי דרוב ע"ה מעשרין, הוי דבר שיל"מ, א"ו כנ"ל, כיון דראוי לדון שכבר הופרש אם נחייב להפריש שנית הוי הפסד, וק"ל

וביסוד הדין בנ"ד נראה לענ"ד דלית דין צריך בושש דהכלים שנתבשל בהם משחינות ר"ה משעה שנמצא אחריו פגימות דאסורים, אבל מה שנתבשל בהם מקודם, נראה לענ"ד לסמוך להתיר בכלים שאינם ב"י כן נראה לענ"ד

תשובה קכט לכבוד ידידי הרב רבי פייבל תאומים בק"ק חאדזיטש

על קושייתו בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) אלא למ"ד חנק חמור מא"ל, הא אם נפרש דמה אביו היינו דקטלינן יקשה איך נדון אותו בחנק דחמור דשמא לאו אביו הוא, ואי דאזלינן בתר רובא הא גם אם לאו אביו הוא חייב מיתה בסייף, והוי בן מיתה דלא אזלינן בתר רוב כמ"ש תוס' חולין (דף י"א) גבי נסקלין בנשרפין

נ"ל ליישב בכמה אופנים, א), מ"ש תוס' בין מיתה למיתה דלא אזלינן בתר רובא לא דיש איזה לימוד או קבלה לזה, אלא כיון דליכא לימוד לענין זה דניזל בתר רובא גם בין מיתה, מש"ה לא אזלינן ביה בתר רובא, אבל בודאי אלו הי' לנו לימוד דגם בין מיתה למיתה אזלינן בתר רובא, לא הי' על זה ענין סתירה או קושיא, וכיון שכן שפיר פרכינן. דלמא מכה אביו היינו דקטלינן, ויהי' באמת מוכח מהאי קרא דגם בין מיתה למיתה אזלינן בתר רובא, בא) למה דקיי"ל מותרה לדבר חמור לא הוי מותרה לדבר קל, וההיא דנסקלין בנשרפין מוקמינן לה בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) דמיירי בהתרו בו סתם, א"כ י"ל דמכה אביו היינו דקטלינן, והעדים התרו בו במפורש בחנק, דבזה באמת דנין אותו בחנק מכח הרוב, דאם ניחוש דלאו אביו הוא פטור לגמרי, כיון דלא התרו בו על סייף, ולא הוי בין מיתה למיתה, ג), דוקא בנסקלין בנשרפין, דמה דאנו רוצים ליזל בתר הרוב, היינו להך מלתא עצמו דיתחייב בחמורה בזה אמרינן דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, משא"כ במכה אביו, דתיכף כשנולד דיינינן מכח הרוב דהוא אביו לכמה ענינים, וממילא בקטלא דהוא בחנק, כיון דכבר היינו דנין מכח הרוב דהוא אביו, והרי סברא זו מוכרחת, דאיך משכחת דאם חייב לפדות בנו בכור דלמא לאו אביו הוא, ובממון אין הולכין אחר הרוב, או דלמא הבן הוא טריפה אע"כ כיון דהרוב הי' לענין אחר וכבר הסכמנו מכח הרוב דזה אביו ושזה אינו טריפה, אף שעתה נוגע זה לענין ממון, מ"מ מהני הרוב, וה"נ לענין מיתה, כיון דהרוב חל מקודם להחזיק זה לאביו, ממילא חייב הוא מיתת חנק [ובאמת קשה לי מדברי תוס' חולין (דף י"א) ד"ה מנה"מ וכו' ולמאי דמפרש רבינו חיים וכו' ולפי הנ"ל ליכא ראיה מפרה אדומה, דהתם כבר היינו דנין על הפרה עצמה שאינה טריפה מכח הרוב, וממילא אף דעכשיו מסתעף מיניה לטהר הטמא ולהוציאו מחזקת טומאה, מ"מ אזלינן בתר רוב כמו דאזלינן כה"ג בתר רוב נגד חזקת ממון וכנ"ל, אבל בעלמא היכי דהרוב אתי' מתחילה להוציא מחזקה עדיין לא שמענו די"ל דרובא לא מפקא מחזקה, כמו דלא מפקא מחזקת ממון וכי היכי דמחלקין לענין חזקת ממון דלמא מחלקין בהכי נגד כל החזקות, וצ"ע] ד), יש ליישב דרך פלפול, היינו די"ל דהכלל זה דבין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, תיינו היכי דל"צ כלל בהך מלתא למיזל בתר הרוב כגון הנסקלין בנשרפין דמיירי בעובד ע"ז ומחלל שבת וכדומה, דבזה ל"צ לדון עלה מדין רוב כלל, דאף אם ניזל בתר מיעוטא חייב מיתה, ואי דניחוש דלמא העובר עבירה הוא טריפה, י"ל הא שורש הדין דטריפה שעבר עבירה דפטור ממיתה, היינו משום דהוי עדות שא"א יכול להזימה, וזה שייך בידעינן ביה שהוא טריפה, אבל היכי דלא ידעינן שהוא טריפה אף אם קמי שמיא גליא שהוא טריפה מ"מ חייב מיתה, דהא אם יוזמו העדים יעשו בהם דין הזמה מכח הרוב דנידן דלא הוי טריפה ממילא הוי יכול להזימו, ואף אם קמי שמיא גליא שהוא טריפה, מ"מ כיון דאנן לא ידעינן ויקויים בעדים דין הזמה מקרי יכול להזימה, ומחוייב באמת מיתה

ונ"ל דזהו כוונת תוס' שם בחולין ד"ה וכ"ת דבדקינן ליה וכו' ועוד נ"ל דטעמא דטריפה שהרג וכו' ואי קטלינן וכו' ולכאורה דבריהם אלו ואי קטלינן וכו' מחוסר הבנה דיספיק בקיצור, כיון דהטעם משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ממילא אין להוכיח אלא במה דקטלינן וכו', וגם יסוד תירוצם אינו מחוור כ"כ, דמ"מ כיון דהדין דטריפה שהרג דפטור יהי' מאיזה טעם שיהיה ממילא מוכח דאזלינן בתר רובא, מדלא חיישינן דהרוצח טריפה, ומה בכך דהטעם משום דהוי עדות שאי"ל, מ"מ אין זה נוגע לההוכחה השניה ממה דקטלינן לעדים ול"ח שמא טריפה הוא דזהו הוכחה על העדים וההוכחה הראשונה הי' על הרוצח, ולזה נראה ברור דכוונת תוס' כפי הנ"ל דליכא ראיה כלל דדלמא הרוצח