רבי עקיבא איגר תנינא קלה

שאינה אשתו מעולם, אם כן שייכים דברי תוספות שפיר דהבעל יכול לטעון שלחתי לה הגט ע"י שליח, ולזה אני מפסיד ע"י שישאר בידה הכתובה

ובעיקר דברי המהר"ם שיף מ"ש על המהרש"א דבחנם נדחק, איני יודע מה זה דוחק, דהא דברי המהרש"א נכונים דיפסיד אם תבא לגבות בעידי מיתה, ודברי תוס' כתובות תמוהים, דאמאי נדו מזה, וביותר דהא בלא"ה צ"ל כן דכיון דמוציאה הגט מידה ממילא אף אם הכתובה בידה ולא יהי' לו מגו לא יצטרך לפרוע בעידי גט, דיאמר תן לי גיטי בכדי שיהי' לו מגו דלא גרשתיך, דהא למ"ד אין כותבין שובר לא גבי מידי בעידי גט, אע"כ דמפסיד במה דהכתיבה בידה דתגבה בעידי מיתה, אם כן שפיר שייך מגו דאין את אשתי

תשובה קכז לכבוד חתני הרב רבי הירש נ"י בק"ק ווילעהן

מ"ש חתני רומפכ"ת ליישב קושייתי בש"ע יו"ד סי' קמ"ז בהגה"ה, וה"ה אפכא, שמלוה לו תחילה ואח"כ יעסוק בו וכו', דזה סותר לכאורה לפסקא דהרמ"א חוה"מ סי' ק"ך ראובן שהי' חייב לשמעון, וכשהגיע זמן הפרעון א"ל שמעון להתעסק בהם וכו', הרי דממלוה לא נעשה פקדון בדיבור בעלמא, וע"ז כתב חתני נ"י לחלק דשאני הכא דהתנה תיכף בתחילת הלואה שאח"כ יהי' עסקא

בודאי לא נעלם זה ממני, אבל אצלי הסברא מוקשה ואינו מובן, כיון דבהגיע זמן פרעון א"י לשוי' לעסקא, וע"כ משום כיון דהוי מעותיו דמלוה לא יצאו מרשותו בדיבור בעלמא, ובמה נכנסו לרשות המלוה לדונם כאלו פרעו וחזר והפקידו אצלו, וא"כ מה בכך דהתנה מתחילה, הא מ"מ נעשו מעותיו דהלוה רק שהוא בע"ח לו ובמה נעשו המעות של לוה עתה לעסקא ע"י התנאי דבתחילה וצ"ע

תשובה קכח לכבוד ידידי הרב רבי משה אב"ד דק"ק שאנלאנק

מ"ש רומעכ"ת להקשות בש"ע חוה"מ סי' ל' דאמאי תלי' דטעו בעבורא דירחא הא בסנהדרין מוכחים מזה דאזלי' בתר רוב בדיני נפשות, וא"כ בממון דלא אזלינן בתר רובא לא אמרינן הכי

לא קשה מידי דהתינח באם זה העיד לא לוה כ"א בב' בחודש, וז"א לא לוה כ"א בג' בחודש י"ל דלא תלינן דטעו בעיבורא דירחא והוי הכחשה ואין לנו ב' עדים על מנה, אבל בההיא דש"ע דמעידים בסתם ולדידן בפני הב"ד הם מעידים על ב' הלואות ואין כאן הכחשה כלל, אלא דבאנו לדון כיון דתובע רק מנה הוי הודאת בע"ד דאחד מהעדים פסול, בזה אמרינן דוקא אם כפי דבריו אחד מהן פסול, משא"כ כיון דאפשר דטעו בעיבורא דירחא, דאף אלו לפי הודאתו שניהם עדים כשרים, דאף אלו לא אזלינן בתר רובא, היינו לענין לדון ע"ז העדות, דשמא העדות מוכחשת, אבל מ"מ פשיטא דכשרים להצטרף לעדות אחרת, כיון דאפשר דטעו אין נפסלים מספק, וא"כ דגם לפי התובע תרווייהו עדים כשרים לעדות אחרת, וכיון דלפנינו הב"ד יש לנו עדים מעליא על מנה מש"ה מהני, ודו"ק

אח"כ ראיתי דהאורים ותומים בבסוף קת"ב עמד בקושיא זו, והוכיח מזה דקיי"ל לעיקר כמ"ש תוס' ריש סנהדרין דברוב גמור מוציאין ממון, אבל באמת מדברי הש"ע סי' רצ"ב והוא מתה"ד מבואר דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, וכן באה"ע סי' ד' גבי אסופי, מבואר דבנגח תורא דידן לדידיה אף ברוב ישראל אינו משלם, הרי ג"כ דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, לענ"ד נראה עוד ליישב, דלכאורה קשה במה דאיתא בש"ע שם דאם אחד אומר בב' ואחד אומר בד' דנשבע הלוה להכחיש העד, הא לפנינו יש ב' עדים על הלואה, כדין הלואה אחר הלואה, אלא דהתובע הודה דאחד מהם משקר, אבל לענין איסור שבועת שקר מה מהני הודאתו, ואיך מניחים אותו לישבע בשקר, וכמ"ש כעין זה הה"מ פ"ו ה"ג מהל' טוען, וחילוקו של המ"ל בין תובע לנתבע קשה מאד, גם מ"מ כיון דאם ישבע יפסול אח"כ לעדות הוי כמו חשוד ויהי' בו דין מחוייב שבועה ואי"ל, לזה צ"ל דאמרינן כיון דהעדים מעידים על ב' הלואות, מסתמא שניהם אמת ומה דהתובע תובע רק מנה הוי כמוחל לו מנה אחד, וממילא יכול לשבע על אידך להכחיש הע"א, וכיון שכן י"ל דבאחד אומר בג' ואחד אומר בד' כיון דהתובע תובע רק ק' אמרינן דטעו בעיבורא דירחא, ולא אמרינן דמחל, והוי לנו עדים על הלואה אחת, וא"כ נהי דאין מוציאין ממון ברוב, מ"מ לגבי זה דנין אותם לטעו בעיבורא דירחא

מ"ש מעכ"ת להוכיח דפגימת כ"ש בסכין פסול רק מדרבנן מדלא משנינן בחולין (דף י"ד) בההיא דאר"ה מנינן לבדיקת הסכין, היינו ללמוד דפגימה כ"ש פוסל, לענ"ד הא זה עדיין לא מתיישב, דאמאי משני ל"נ אלא לבדיקת חכם וקרא אסמכתא לוקמי לענין פגימת כ"ש, וקרא אסמכתא, וביותר דבזה לא היינו צריכים לומר דהוי אסמכתא, די"ל דבימי הנביאים בימי שמואל, כבר הי' חומרא זו לאסור פגימת כ"ש, וכדמצינו בתוס' קדושין (דף ל"ח) דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני, הרי דבימי יהושע הי' כבר גזירה זו, [ובתיו"ט פ"ח דכלאים מ"ב למד מזה לענין כלאים טמאה עם טמאה ואינו מהדומה, דנהי דאפשר שהי' החומרא בימי הנביאים מ"מ מאן מפיס להירושלמי להקשות, דלמא לא הי' אז החומרא זו דכלאים, וכדמצינו במ"ל פ"ז מהל' בית הבחירה,] ודוקא לענין בדיקה לחכם דליכא רק איסור, רק משום כבודו הוצרכו לומר דהוי אסמכתא, אבל לענין פגימת כ"ש י"ל דהוי לימוד גמור, דגם בימי שמואל הי' חומרא, אבל באמת לק"מ דלשון מנין לבדיקת סכין מדלא אמר מנין לפגימת כ"ש דאסור, משמע דבא ללמוד חיוב הבדיקה, ולזה שפיר פרכינן פשיטא דאם בא ללמוד דין פגימת כ"ש, הו"ל לומר מנין לפגימת כ"ש, וממילא נאמר דצריך לבדוק, ואדרבא קצת ראיה בהיפוך, דאם הוי רק דרבנן י"ל דהוי מצי לאוקמי לענין פגימת כ"ש, והיינו דאף אם הסכין בדוק מפגימה גמורה צריך בדיקה משום כ"ש, והחידוש אף דהוא דרבנן מ"מ צריך לחוש לספיקו, ומ"מ גם זה יש לדחות בקל

ומה דהקשה רומעכ"ת על תוס' נדה (דף ג' ע"ב) ד"ה איכא בינייהו למרמא וכו', דא"כ יקשה בסוגיא דקדושין דמאי פריך לשמואל, ממקוה, הא מכח רומיא דמקוה על נגע באחד בלילה מוכח דאם בעלמא ספק הוי במקוה ודאי, א"כ גם לשמואל ליכא קושיא

לא קשיא מידי, דכך סברת תוס' דבנגעו דהוי ספק, היינו דאיכא חזקת חי, ולעומת זה הרי מת לפניך, מש"ה הוי ספק, מש"ה במקוה כשאנו דנין רק על המקוה, הוי ג"כ ספק, דנגד חזקת מקוה איכא חסר לפניך, וממילא שוב אזלינן בתר חזקת טמא והוי ודאי, משא"כ בההיא דשמואל פרכינן שפיר כיון דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות, ואעפ"כ הוי רק ספק מכח דבגרה לפניך, א"כ ממילא במקוה אף בלי חזקת שלימות הוי בגדר ספק, א"כ אף דאיכא לגברא חזקת טומאה נגד זה איכא חזקת שלימות, ויהי' רק ספק וק"ל

ובסגנון זה ישבתי היטב קושיית תוס' העצומה בקדושין שם ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה, והיינו דלרב ליכא קושיא, כיון דחזינן היכי דליכא חזקה דמעיקרא כגון ביומא דמשלם שית אזלינן בתר חזקה דהשתא, הרי דחזקה דהשתא מקרי חזקה אלא היכא דאיכא חזקה דנערות אלים מכח חזקה