רבי עקיבא איגר תנינא קלד

והניח מממקום למקום, מוכח דהטעם דהרואה רק ע"י שהרואה יראה שאינו מדליק במקום הדלקה יאמר דלצרכו הוא דאדליק וכן מה דדייק שם נהיש"ש דמשמע בהדליק תוך ך' והניח למטה יצא, א"כ ממילא לדידן דבפנים מקום שמדליקים יהי' דיוצא, וליכא טעמא דהרואים וצ"ע

מ"ש חתני מעכ"ת נ"י ליישב בהקדם, דקשה על הרא"ש דבהדליקה מבפנים למאי כתב הטעם דהרואה, וע"כ דס"ל דלמסקנא משום טעם הרואים, לא מטעמא דהדלקה במקב"ע דבפנים מקרי ג"כ משום הדלקה כמו לדידן, א"כ י"ל דהיש"ש ס"ל דגם בלמעלה מך' ל"ש טעם דהדלקה במקב"ע

הנה יסוד הקושי' על הרא"ש, כבר עמדו בזה האחרונים הב"ח והט"ז והפר"ח, מ"ש מעכ"ת דבפנים מקרי מקום הדלקה, בזה מגרע דבריו בישובו על היש"ש, כיון דמפורש בתוס' ריש ערובין וריש סוכה דגבי למעלה מך' למ"ד הדלקה עושה מצוה בודאי פסול איך שייך דהמהרש"ל חלק מדעתו ובסברא על תוס' ויותר טוב היה לחתני נ"י לומר כמ"ש הב"ח והט"ז, דלמסקנא דחינן לגמרי סברת דהדלקה במקב"ע, וא"כ ראה היש"ש דהרי"ף והרא"ש מדכתבו בהדליק מבפנים לטעמא דהרואה, מוכח דפליגי על תוס' וס"ל דל"א כלל הדלקה במקב"ע, ונחית היש"ש בתרווייהו

ובההיא עניינא בדברי הט"ז סי' תרע"ה סק"ב מ"ש לדייק מלשון ה"נ הרואה אומר דמשמע דיותר מסתבר גבי תפוס בידו סברא זו ממה די"ל כן גבי הדלקה בפנים, והוא דקדוק קלוש, דכיון דכבר שני ליה כן שייך שפיר ה"נ כדמצינו זה פעמים הרבה והיה נראה להמתיק הדבר, כיון דהתרצן אמר לעולם דהנחה עושה מצוה, וטעמא משום הרואה ולדידיה גבי תפוס נ"ח ועומד מדינא לא יצא ולא מטעם הרואה יאמר, וא"כ איך שייך ה"נ, הא להך מ"ד רק בזה הטעם משום הרואה, וביותר דלכאורה המקשן השני דפריך מדרבא דהדליקה בפנים לא ידע ממימרא דרבא דהי' תפוס ומהפלפול הקדום, דאל"כ הא כשהכריח לומר לטעמא דהרואה, א"כ מאי חזית דטעמא דרבא בהי' תפוס משום הרואה, ובהדליקה בפנים משום דהדלקה עושה מצוה, דלמא בהיפוך דהנחה עושה מצוה, ובהדליקה בפנים מדינא לא יצא, ובהי' תפוס משום הרואה, אע"כ דהוא מקשן אחר, א"כ ל"ש לישנא דהתרצן ה"נ הרואה, כיון דהמקשן לא ידע מפלפול הקודם, ולזה הוכיח הט"ז דהכא לא מסתבר כ"כ לטעמא דהרואים, א"כ המקשן ידע אידך מימרא דרבא, אלא דס"ל דבהדליק בפנים ל"ש סברת הרואה, והוכיח מזה דהדלקה במקב"ע, ובהי' תפוס באמת הטעם משום דהרואה, והתרצן השיב דמ"מ ה"נ וכו' היינו בדרך ולטעמך, דלדבריך דהדלקה ע"מ מודית דטעמא דהי' תפוס משום הרואה, ה"נ י"ל דהנחה ע"מ, והכא בהדליקה בפנים משום הרואה דגם בזה י"ל דטעו הרואים, כך היה נראה לענ"ד

אולם עכ"ז איני מבין מה ביקש הט"ז בהקדמה זו, דבזה מגרע גרע דאם היינו אומרים דטעמא דהרואים שייך בזה כמו בזה, היה נייח יותר לומר כיון דבתפוס ממילא הטעם רואים, ממילא מה"ת להמציא סברא דהדלקה במקב"ע וקיימינן גם בהדלקה מבפנים מטעם דהרואה יאמר, אבל להקדמת הט"ז דל"ש הכא כ"כ טעמא דהרואים א"כ חזינן דלהמקשן מסתבר יותר להמציא הסברא דהדלקה במקב"ע ממה דנימא בזה טעמא דהרואים, א"כ אף דהש"ס דחי דליכא קושיא למ"ד הנחה עושה מצוה, די"ל דגם בזה שייך מפני הרואים, מ"מ לדידן דקיי"ל דהע" ראוי לקיים על הסברא פשוטה כהמקשן, ואמאי ניקו לומר בהיפוך דיותר מסתבר גם בזה טעמא דהרואים, מטעם דהדלקה במקב"ע, גם בזה היה ראוי לדחות גם תירוץ ב' דהב"ח שהובא במג"א דנ"מ לדידן דבפנים מקום חיובא, היא גופא קשיא, כיון דהמקשן ידע סברת הרואה, אלא דס"ל דגבי הדלקה בפנים ל"ש כן, מנ"ל לדידן להמציא סברא זו ולא כפשוטו מטעם דהבמ"ב, אבל רואים ל"ש בזה, ולדידן דבפנים מקום הדלקה באמת יצא, ואיני עומד היטב על עומק כוונת הט"ז בזה

וראיתי להפר"ח סי' תרע"ה מדמי למ"ש הר"ן דבחצר שבו ב' פתחים מב' רוחות דמדליק בשניהן מחמת מראית העין דאינו מברך, ה"נ לטעמא דהרואה אומר לצורכו אדליק מדליק בלא ברכה, וא"כ לא הו"ל להרי"ף להשמיט טעמא דהדלקה במק"ע והניח בקושיא, ואינו מהדומה, דזהו משורש מצות הדלקה לעשות בענין שיהיה היכרא דהוא משום מצוה ולא יטעו הרואים במקום שיש לתלות דלצרכו וליכא היכר לא קיים כלל המצוה, ושאני בחצר שיש לו ב' בתים מב' רוחות דהתם הדלקה ברוח אחד כדינו, אלא דהרואים יחשדוהו שפושע ואינו מקיים מצות הדלקה, בזה הוי רק חשדא ואינו מברך, אבל בהרואה אומר דלצרכו אדליק אין הכוונה דיחשדוהו דמבטל מצות חנוכה אלא דהחסרון בעצמות המצוה, דכך הוא המצוה שיהיה בענין דמעשיו מוכיחים עלה, דעושה משום מצוה וזה הפרסום: תשובה קכו עוד לו

ומה דתמה חתני נ"י בדברי המהר"ם שיף בב"מ (דף י"ז) בתוס' ד"ה לא אמר כלום דהא אם הכתובה בידה יהיה נאמן במגו דלא גרשתיך, היינו דהגט בידה עיי"ש, והא גם מגו דאין את אשתי ליכא כיון דמפורש בגט שמו ושמה ידע שהוא אשתו

האומנם איני אחראי למשכוני נפשי על דברי מפורש מהאחרונים, ודי לנו להעמיק בדברי הראשונים, אך למען אהבתי לחתני רומ"פ ולמלאות רצונו הטוב להשיב על כל דבריו לא אמנע להשיבו גם על זה בנחיצה, ולתרץ דברי המהר"ם שיף, עפ"י שכתבו הראשונים ריש גיטין בשליח המביא גט ואמר בפ"נ כיון דהאמינוהו רבנן משום עיגונא ואי אתי הבעל ומערער לא משגיחינן ביה ממילא גובית כתובה מדין מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר, אבל בא"י ולא אמר בפ"נ אף דמתירים אותה להנשא, מ"מ אי יבא הבעל ויערער משגיחינן ביה, טענינן עתה בבאה לגבות שלא בפניו או מלקוחות דהבעל יערער ויאמר מזוייף ולא תהיה מותרת להנשא, מש"ה א"י לגבות הכתובה, [ומדי דברי אודיע לחתני נ"י מ"ש הפ"י ריש גיטין בתוס' ד"ה אם יש עליו עוררים, דהנ"מ בין אם מזוייף ללקוחות או לא דנ"מ בשליח שמביא גט בא"י ולא אמר בפ"נ דאם טענינן מזוייף א"י לגבות כתובה עיי"ש, ולכאורה הדברים תמוהים דהא גם אם לא טענינן מזוייף נטעון פרוע, דהבעל נאמן במגו דמזוייף, אבל באמת ניחא, דהא התוס' ס"פ הכותב הקשו על מגו דלא גרשתיך הא יתחייב שאר כסות ועונה, ותירצו דהוי טענו חיטים והודה בשעורים, וזה שייך בהיא טוענת ברי גירשתני דמודית או דמוחלת שאין לה מזונות, אבל בזה דהשליח מביא לה הגט דהיא טוענת עפ"י עד שהיא עושה ותובעת כתובה אם הבעל יטעון מזוייף, יצטרך ליתן מזונות, דהיא לא הודית כלל, ולא מחלה רק שתבעה עפ"י העד, ואם הבעל אומר דהעד משקר בזה לא פקע זכותה מחיוב מזונות, א"כ אין הבעל נאמן פרוע במגו דמזוייף] א"כ שפיר יש פסידא להבעל ע"י כתובה שנשאר בידה, דבמה שהגט בידה שמא לא תמצא עידי קיום על הגט, ותמצא עידי קיום על הכתובה, והיא תביא עידי מסירה של הגט שהשליח אמר בפניהם בפ"נ, דתו ליכא מגו דלא גרשתיך, דהא השליח נאמן אף לענין כתובה מכח מדרש כתובה, גם הא בזה ליכא מגו דלא גרשתיך דיתחייב ליתן מזונות בתובעת רק ע"י דיבורו של השליח, אבל אם לא תהי' הכתובה בידה יהיה נאמן במגו דאין את אשתי, דאף דבגט נזכר שמו ושמה, מ"מ יאמר דהגט מזוייף ולענין זה אין השליח נאמן באמירתו בפ"נ דל"ש בזה מדרש כתובה, דהא אומר