רבי עקיבא איגר תנינא קלג

ואח"כ יחזור ויתבע אותו שנתן לו מכבר, והמעות אלו בהלואה עליו, וכיון דהוא א"י הו"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובאמת ליתא לקושי' זו, דכיון דתבעו עפ"י העד כבר נעשה העד כשנים בעוד שלא נשבע כנגדו, ואם יפרע לו א"י לחזור ולתבעו דכבר העידו ב' עדים שהיה חייב לו כפי תביעתו, ועוד ישנו תירוצים הרבה ע"ז, ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דלמאן דס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, בלא"ה צריך קרא לדינא דנסכא, אלא דרצו לדחות אף למאן דלא ס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובזה שפיר דחו דמיירי בתבעו עפ"י עד, וק"ל

תשובה קכד לידידי הרב ר' הירש בק"ק לאבעשין

אשר כתב להקשות על מ"ש הנ"י פ"ק דמציעא דאם הוא חב לחבירו מלוה ומסר פקדון למלוה וטען להד"ם דיכול להחזיקו לעצמו המלוה דכל האמר להד"ם כאומר לא נאנסה דמי, א"כ היכי פרכינן, שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת, מגו דאי בעי אמר להד"ם, דלמא יש לו מלוה אצלו, ואם יטעון להד"ם יחזיק בממונו ולא יפרע לו

זהו בלא"ה קשה בלא דברי הנ"י, דאף אם נימא דא"י להחזיק לו המלוה וצריך לבא להב"ד לטעון כצורתו, מ"מ פשיטא דאם בא לב"ד ואמר אני חייב לפלוני אבל מסרתי לו פקדון וטען להד"ם דמהימנינן לי במגו דלא הודה ההלואה, וא"כ יקשה דמאי מגו איכא דלהד"ם, דלמא יש לו מלוה אצל הבעלים ויטענו בב"ד ויהמנו במגו

ולזה נ"ל דודאי אינו קושיא, דבכל פעם ניחוש דיש לו מלוה וליכא מגי, דמ"מ יקשה אם השומר יודע בעצמו שאין לו מלוה ביד הבעלים לא יצטרכו לישבע, ובידם להפקיע עצמם משבועה לומר תחילה אני מוחל לך כל מה שאתה חייב ונצטרך להאמין לו נאנסה במגו דלהד"ם, ואם ניקוט הקושיא דלמא הקרא מיירי באמת ביש לו מלוה ואינו רוצה למחול חובו, שוב אין הקושיא חמורה כ"כ, כיון דצריכים לאקומי קרא בגווני מוקי קרא בשטר, דהא ג"כ אוקימתא רוויחא, וק"ל

תו הקשה מעכ"ת בדברי הרמב"ן בסוגיא דשטר כיס היוצא על היתומים, דבתחילה הקשה קושיית תוס' דנימא משואי"ל משלם, ותירץ כדתירצו תוס' דהא ביורשים לא אמרינן מחוייב שבועה ואי"ל משלם, ואח"כ באותו דיבור הקשה אמאי לא טענינן להו נאנסה, ותירץ דמיירי בטוענים שהחזיר אביהם עיי"ש, א"כ א"כ אין התחלה לקושיא הראשונה כיון דטוענים ברי שהחזיר אביהם איך שנינן דכ"ע אית להו דר"ח וטעמא דדייני גולה דמימר הוי אמר, ואיך שייך זה, הא היתומים טוענים ברי דהחזיר אביהם בפניהם, או שאמר להם כן, א"כ היאך שייך דהיה לו לצוות, הא באמת צוה להם כן, או דידע שיודעים כן, ולזה צ"ל כך, דלס"ד דלא ידע מסברא דמפקד הוי פקיד, ולא היה לנו טעם אחר בדייני גולה אלא דס"ל דלא מהימן החזרתי במגו דנאכסה, א"כ מכח קושי' דנטעון נאנסה היה מוכרח דמיירי בטוענים ברי שהחזיר אביהם, אבל התרצן משני דבאמת אפילו החזרתי טוענים, אלא דמיירי דאין טוענים בברי כלום, ואמרינן בין על טענת נאנסה בין על טענת החזרתי דמפקד הוי פקיד, וזה ברור. וכיון שכן יקשה הקושי' עכ"פ על המסקנא דמיירי ע"כ דאין טוענים ברי, א"כ מ"ט דדייני א"י, הא הוי משואי"ל, ולזה הוכרח הרמב"ן לתרץ דביורשים לא אמרינן כן ונכון, כן נראה לענ"ד

תשובה קכה לכבוד חתני חביבי הרב ר' הירש נ"י בק"ק ווילעהן

מה דהקשה מעכ"ת על הב"י א"ח סי' תרע"א ונראה שהעולם נוהגים וכו', דדעתם כדעת תוס', הא דבר פשוט שכן הוא, שזה ממש דעת תוס'

נראה בפשוטו דלדעת תוס' הא דקרי להו מהדרים מן המהדרים אף דלא יוכלו לעשות הידור דנר לכל אחד ואחד, וסוף סוף אינם עושים רק הידור אחד, והיינו דהך הידור דמוסיף והולך עדיף, ולהרמב"ם כפשוטו דעושים הא והא, א"כ היה נראה דטעם הנוהגים שלא קבלו עלייהו להיות מהדרים מן המהדרים, ודי להם בהידור אחד ובחרו בזה דמוסיף והולך, וכנראה מהרמב"ם דכתב תחילה כיצד יעשה וכו' מנהג הספרדים וכו', והא ודאי דוחק לומר דס"ל להרמב"ם דטעמנא דמנהג ספרד דס"ל כתוס', דהרי לא הביא הרמב"ם כלל דעת חולקים, א"ו הכוונה בפשוטו דבספרד עושים רק הידור דמוסיף, א"כ אם אחד רוצה לעשות מובחר יותר למנקט תרווייהו בידו משובח יותר, לזה בא הב"י לומר נהי דהרמב"ם הי' ס"ל כן בדעת מנהג ספרד, כיון דהרמב"ם פשיטא ליה כפירושו דמהדרים מן המהדרים עושים תרווייהו ולא הי' לו צד אחר אבל אנן דלפנינו שיטת תוס' טוב יותר לומר דטעם המנהג דסוברים כתוס' ממה דנימא דלא רצו לעשות המובחר יותר וא"כ אין רשות במקום ההוא לעשות שניהם

ומה דהקשה חתני מעכ"ת אחרי דהטור כתב כהתוס' דאם החצר לפני בית מדליקים על פתח החצר, א"כ אמאי שני הטור ללשון הגמ', הא לשיטת תוס' הפשוט כמ"ש תוס' דעולה לב' בני אדם כמשמעו, בפשוטו לק"מ, דודאי אין כוונת הטור לפרש בכוונת הסוגיא, דהא להדיא איתא לשני בני אדם אלא דהטור ס"ל בפשט הסוגיא כתוס', אלא די"ל לפי המנהג דהשתא דהכל עושים כמהדרים מן המהדרים, דמוסיף והולך וממילא לא ידליק יותר מאיש וביתו כדכתב הטור מקודם וכשיטת תוס', וס"ל להטור מה"ט גם בב' בתים פתוחים לחצר, נהי דמדינא מחוייבים להדליק כל אחד, מ"מ עכ"פ ראוי שלא יהיה סמוכים זה לזה ממש, ויהיה מקום מיוחד לכל אחד, וכמ"ש מהר"א לשיטת הרמב"ם דעושים ב' הידורים אלא דהטור ס"ל דג"ז אינו מספיק, וטוב יותר להדליק רק נר איש וביתו, אבל מ"מ היכא דלא אפשר כמו בב' בתים הפתוחים לחצר קיימא סברת מהר"א דלא יהיה מקום א', א"כ נר שיש לו ב' פיות ודאי הוו סמוכים, לזה נקט הטור דעולה לב' נרות בליל ב': מ"ש חתני נ"י בדבריו וכ"כ ה"ה, אין זה שיטת תוס' אלא דמדליק בב' פתחים בתים הסמוכים והוי באמת לא' משמאל ובדיעבד יצא, וכ"כ הלח"מ

ומ"ש חתני נ"י להקשות על המג"א סק"ז דלאיזה מכוון הביא דברי היש"ש דמאי נ"מ בזה

זהו רק דקדוק על גדול האחרונים דבפשוטו בא לומר דרך קושי' על לשון הש"ע דהדלקה עושה מצוה, משמע דתליא בזה, וע"ז כתב דלא תליא בזה, דלכ"ע לא יצא דהרואה, ומה דהביא זה בשם היש"ש אף דהם דברי תוס' מפורשים ריש ערובין וריש סוכה, היינו די"ל דכתב רק למ"ד הנחה עושה מצוה, הטעם דהרואה אומר וכו', כמו בהדליק בפנים והוציא לחוץ, אבל למ"ד הדלקה עושה מצוה לא אמרינן כלל סברא זו, והטעם בזה ובזה רק מטעם דהדלקה במקומה בעי' ואף דבהי' תפוס ועומד צ"ל לטעמא דהרואה, מ"מ י"ל דבהנך ל"ש כ"כ דהרואה יאמר, וכמ"ש הט"ז סי' תרע"ה לזה הביא דברי היש"ש דכתב כן לקושטא דמלתא, דלענין הך סברא לא מצינו פלוגתא, ובאמת הא המחבר ג"כ ס"ל כן, דהרי בסי' תרע"ה כתב בהדליקה בפנים הטעם דהרואה יאמר, הרי דס"ל אף דמוכח כן רק למ"ד הנחה עושה מצוה, מ"מ גם לאידך מ"ד דהדלקה עושה מצוה אמרינן הכי, א"כ ה"נ גבי הדליקה למעלה מך' הו"ל להש"ע למנקט טעמא דהוא אליבא דכ"ע, וביותר נראה דכוונת המג"א לדינא, דהרי בסי' תרע"ה סק"ב סותר לדבריו בסי' רס"ג ס"ק כ"ג, דכתב לדייק מדנקט הדליק בפנים ולא הדליק בחוץ, מוכח דבחוץ ממקום למקום שרי, והרי דיוק זה מוכרח אף למ"ד דהנחה עושה מצוה דהטעם משום דהרואים, מדלא נקנט יותר הדליק בחוץ