רבי עקיבא איגר תנינא קלב

גם יש לעיין הא דס"ל לרש"י דלאוקימתא דרבא מתני' אתיא רק כר"ג, הא רש"י לשיטתיה לעיל רפ"ב דלא ס"ל לר"י כלל מגו אפילו טוב רק מגו דאי בעי שתק דזהו מקרי אין שור שחוט, א"כ י"ל דלרבא מתני' אתיא ככ"ע, והיינו דגם ר"י ס"ל דהיכי דהוי סיפא כאן נמצא נאמנת אלא במשארסתני נאנסתי כיון דאומרת משארסתני ולא משנשאת נאנסתי, מודית דאיתרע רשות אב, אלא דלר"ג נאמנת במגו דאמרה משנשאת נאנסתי, ור"י לית לי' מגו, ובפלפול הארכנו וכאן אין מקומו

אך אודיע למעכ"ת גרגיר אחד שאמרנו בסוגיא זו, מה דנדחק רש"י דלס"ד דשמואל דעל בעה"ח להביא ראיה ס"ל כאוקימתא דר"א תברא, וס"ל דהלכה כר"י, וסותר לדברי שמואל פ"ק דאמר הלכה כר"ג, לענ"ד יש ליישב ברחבה, עפ"י מ"ש תוס' בסוגיין בההיא דספק בהרת קדמה דפלוגתא בהי' לו נגע מקודם אם חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה, והקשה מהרש"א היאך הוי סברות הפוכות, דהא לגבי חזקת ממון ס"ל לר"ג דחזקת הגוף אלים יותר, וגבי בהרת בחזקת טומאה ס"ל לת"ק דר"י דלא אלים כ"כ חזקת הגוף ור"י ס"ל דאלים עיי"ש, ונ"ל דלק"מ די"ל לר"י אלים חזקת הגוף יותר ממה דס"ל לר"ג, אלא דר"ג ס"ל דאלים ברי, דאם יש ברי עם חזקת הגוף אפילו לאפקועי ממון, וכההיא דאמרינן פ"ק גבי אלמנת עיסה, ולפ"ז רווחא שמעתתא דשמואל מיירי בשמא ושמא, ומביא רק מתנא דרישא, דהיינו דמוכח מרישא דמרא קמא אלים מחזקת הגוף, ועד כאן לא פליג תנא דסיפא דהיינו ר"ג, אלא דאלים ליה ברי, אבל בשמא ושמא יש ללמוד בק"ו כיון דאפילו ר"י דאלים ליה חזקת הגוף גבי בהרת ס"ל דחזקת מר"ק אלים מחזקת הגוף, מכ"ש דר"ג ס"ל היכי דליכא ברי ונכון

תשובה קכב להרב ר"ז וואלף נ"י אב"ד דק"ק עקצין

מ"ש להקשות על דברי תשובת נב"י סי' ל"ד בישובו דברי הר"ע ברטנורה, דא"כ דיהיה מוכח אף דאית לי' איסור חמור לחוד, מ"מ באיסור כולל לחוד ס"ל דאין איסור חל על איסור, א"כ בסוגיא דחולין (דף ק"א) דאמרינן מאן האי תנא וכו' הו"ל לומר דר"י היא עכ"ד

אין אנו אחראין ליישב דברי הגאון ז"ל אף דפקע שמיה אבל לקושטא דמלתא לק"מ, די"ל לר"י לא מקרי חמור דגם לג"ה יש חומרא דנאסר לבני יעקב, דהא מה"ט ס"ל לר"י דג"ה מקרי חמור לגבי טמאה

תו כתב מעכ"ת כיון דנבילה חל אחלב למה לא יחול גם איסור דשור הנסקל דהוי נמי נבילה, וכי משום דאסור גם בהנאה מגרע גרע, במחכ"ת מה שייטא דב"א שייך הכא דמה בכך דהוי ב"א זה מועיל לאוכל בשר דש"ה דחזקה ב' משום נבילה ומשום ש"ה דהוי איסור ב"א, אבל מ"מ על החלב דבכל התורה אין איסור חל על איסור, אלא דבנבילה גלי קרא דחל אחלב אבל איסורו דש"ה לא חל, ואם אכל חלב דש"ה לוקה ב' משום חלב ומשום נבילה אבל לא משום ש"ה ואף דש"ה הוי ג"כ נבילה, באמת איסורו דנבילה חייל אבל איסורו דש"ה לא חייל, וביותר לדעת רוב הפוסקים דש"ה משנגמר דינו נאסר מחיים, א"כ מדינא באוכל בשר ש"ה דאינו חייב משום נבילה דלא חייל על איסור דש"ה, וא"כ אין בחלב דש"ה משום נבילה, ואך מעכ"ת הו"ל למנקט קושייתו הכי, דהא בזבחים אמרינן וצריכא אי כתב נבילה וכו' הרי לולי פרכא היינו למידים דכמו דחל על חלב איסור נבילה ה"נ איסור טריפה, וא"כ ש"ה נילף מנבילה וטריפה דיחול אחלב, ואף לדעת ר"ת דש"ה לא נאסר מחיים, וא"כ יש פרכא דנבילה חמיר דמשום איסור נבילה מטמא, אבל משום איסור דש"ה אינו מטמא, וטריפה חמיר דחייל מחיים, מ"מ נלעוד מבינייהו מנבילה וטריפה, ויש לדחות

אולם באמת לדעתי אין התחלה לדברי הגאון נב"י ז"ל דאף אם איסור דש"ה לא חל אחלב, היינו דאיסורו דאכילה דש"ה לא חייל, אבל מ"מ איסור הנאה דל"ש בזה אין איסור חל על איסור, דהא משום נבילה לא היה אסור בהנאה, א"כ עדיין חלב דש"ה יש בו כרת על אכילתו, ואסור בהנאה, גם ביסוד דברי הגאון ז"ל אף אחרי ישובו דברי עצמו בחידושיו לפסחים, עדיין לא הועיל, דמ"מ מנ"ל דר"י ס"ל דאיסור כולל חייל, הא י"ל דהלימוד מהנותר דא"ב וענוש כרת וישנו בבל תותירו, ובזה ליכא יוכיח דא"ת הבא על הספק דאינו בכרת וחלב דש"ה אינו בב"ת, גם עדיין יקשה על הרע"ב דסיים דרבנן ס"ל דחלב ש"ה יוכיח, הא לדידהו דס"ל א"ת הבא עה"ס דבשריפה יש ללמוד מנותר במה מצינו דישנו בב"ת, ומוכרחים לדברי תוס' דרבנן ס"ל דהנותר הוי מיעוט דאין אחר בשריפה וא"כ ל"צ ליוכיח דחלב ש"ה, ולזה לדעתי דברי הגאון ז"ל במקומו מונח וכאן אין מקום לדבריו ומצד התמיה על הרע"ב במקומו עומד כדרשום אצלי כבר בגליון המשניות

מ"ש מעכ"ת להקשות בביצה (דף ל"ט) לא הי' צריך לאריכות דהקושיא בפשוטו כיון דבהך מתני' קתני ואסורים בבהכ"נ ובמרחץ, והיינו כל"ק דראב"י, וס"ל דאין ברירה כדאיתא בב"ק, א"כ איך מותר לשתות כיון דאין ברירה, ואני הורגלתי ליישב לי, דהרי מבעי בנדרים אם בנדרו דוקא ומשום קנסא, אבל לא בהדירו דאנוסים הם, ועי' בהר"ן שם דסוגיא דבב"ק דפליגי בברירה היינו לפי הצד דבהדירו פליגי, א"כ י"ל הא דמשני לחלק בין לרחוץ בין לשתות, יהי' באמת מוכרח דס"ל לר"נ כפי הצד דדוקא בנדרו פליגי, א"כ גם הת"ק ס"ל דיש ברירה אלא דבנדרו קנסו, ובזה יש מקום לחלק לענין הקנס דדוקא בלרחוץ דלא נטל זה חלקו לגמרי אלא דבאנו לדון דאותו שעה הוא המבורר דמרחץ שלו, אבל מ"מ נתקיים המרחץ לשניהם, ובאותו מקום עצמו שזהו רוחץ ורחץ גם השני אח"כ ואינו ניכר דרוחץ בשלו בזה קנסו, אבל בלשתות כיון די"ב ואמרינן דדילי' קממלא נסתלק זכותו דהיאך לעולם באלו המים שמילא זה לחלקו, ולא מחזי כנהנה מחבירו ולא קנסו, ואף דהרא"ש כתב בנדרים בלישנא דבנדרו קנסו שלא לסמוך על ברירה, דמשמע דמחמירים ביה לדון דין דאין ברירה, מ"מ אינו מוכרח כ"כ, די"ל דהקנס רק כיון דמים אלו שרוחץ בהם זה ירחץ ג"כ חבירו מקרי הכל בשם שותפות וק"ל: תשובה קכג לידידי הרב ר' הירש נ"י בק"ק לאבשין

מ"ש מעכ"ת להקשות על תוס' פ"ק דבב"מ דרצו לומר דידעינן דכ"ה פטור משבועה מדאיצטריך קרא דע"א מחייב שבועה, הא י"ל דאיצטריך קרא לדינא דנסכא דיהיה העד כב' ולדון בו מחוייב שבועה וא"י לישבע משלם

אין בזה סרך קושיא, כיון דתוס' ס"ל בהחלט לדינא דתובע עפ"י עד חייב שבועה ממילא דחו יותר בפשוטו בדרך סלולה דאיצטרך לתובעו עפ"י העד, מה דהוי אליבא דכ"ע ופשוט

אעפ"כ אשיב לרו"מ דרך פלפול, דהא בלא"ה קשה אמאי לא דחו בפשיטות דאיצטריך קרא לתובע בפחות מב' כסף, וע"כ צ"ל דאזיל לשיטתי' בכתובות פ"ז דשמואל אמר כן רק לשיטתו אבל לרב בעי' בע"א ב"כ, ורצו לדחות, גם לרב, ולרב דלא ס"ל לדנסכא, דנסכא הוצרכו לדחות בעא: ובזה מיושב מה דשמעתי להקשות דהיאך דחו תוס' דמיירי קרא בתבעו ע"פ עד, הא אם נימא דכופר הכל חייב שבועה ממילא בתבעו עפ"י עד יכול להתחכם ולשלם לו באמת,