רבי עקיבא איגר תנינא קלא

נ"י להוכיח דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן דהוי מלוה, והיינו מדברי הרמב"ם ספ"ט ממעילה במפקיד מעות מותרים לחנווני דלא מעל, והנ"מ כתב דהוציא הרמב"ם כן מההיא דפ"ו בקנה ממעות הקדש, והא שני ושני, דבמותרים קנאם החנווני למ"ש הש"ך סי' רצ"ב דאף אם הם בעין א"צ להחזיר אותן המעות דוקא, ולענ"ד מלבד דדברי הש"ך תמוהים במה דהוציא כן מתוס' דהם לא כתבו רק לר"ה דאמר אפילו נאנסו ומעל הגזבר מיד, ע"כ משום דנעשה החנווני לוה, אבל לר"נ דנאנסה לא דלא נעשה לוה, י"ל דצריך להחזירו בעין, גם אף להש"ך הא בודאי לא דנעשה לוה וקנאם החנווני, דא"כ אמאי אינו חייב באונסים, הא שלו נאנסה, א"ו דלר"נ כ"ז שלא הלוה אותם לעצמו אינו נעשה לוה אלא כיון דבזו הרגע דבא המפקיד עדיין היה יכול ללותם, מש"ה בזה שאינו רוצה להחזירם הוי כלוה אותה לעצמו באותו שעה ובאים כאחד, וא"כ אם נדמה לוקח לזה היינו ג"כ דיש לו רשות להוציא ולהלוותם לעצמו, וכ"ז שלא שימש בהם אינו לוה, ואינו חייב באונסים, והיכי דבא הלוקח ותובעו מעותיו א"צ להחזירם בעין, ואם קידש בהם מקודשת, דבזה המעשה לוה אותם לעצמו, והיינו קודם קבלת מש"פ מיד שחזר המוכר פקע זכותיה מלהלות המעות לעצמו, דעל שעה זאת לא הרשהו הלוקח, והראיה במעילה שפיר ממה דלא מעל מיד כשנתן לו דהיינו קודם חזרה, דזה דמי למותרים

גם לבנות דיק על דברי הכ"מ אלו, אני בעניי לא זכיתי לעמוד בסוד קדושים דברי הכ"מ בזה, דהא לענין דלא מעל הגזבר קודם שיוציא א"צ לראיה, דהא להדיא מפורש כן בסוגיא דבב"מ דלר"נ מעל עד שיוציא החנווני, אלא דקשה על מה דפסק הרמב"ם דאף לאחר שיוציא החנווני לא מעל הגזבר, וכדמפורש להדיא בקושיית הכ"מ, א"כ מה תירץ דהרמב"ם דחה לברייתא זו מההיא דפ"ו בקנה מעות הקדש, דלמא גם התם אחר שיוציא הספר מעל הגזבר, ואם נדחוק מדלא קתני בברייתא דנתן לספר לא מעל עד שיוציא, משמע דאף אח"כ לא מעל, (וסוף דברי הכ"מ אין מורין כן במ"ש, ועתה סובר רבינו דממתני' דנתן לספר מוכח דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה דהא אין אנו רוצים בזה ראיה רק על אחר שיוציא,] ואם הדבר כן, א"כ מה הקשה בני מעכ"ת נ"י דשני ושני, דבחנווני קנה המעות, וכי קנין המעות יועיל דיוציא הגזבר אחר שיוציא, אדרבא אם לא קנה המעות ראוי יותר שהוצאה זו היה בשליחותו ובהרשאתו ואם קנה יותר מסתבר דלא הוי שלוחו אלא שמוציא את שלו

ובעיקר קושיית הכ"מ, ראיתי כתוב ממני בגליון המשניות פ"ו ממעילה מ"ה לפיכך אם הוציא לא מעל, וכתבתי היינו ע"כ דלא מעל החנווני, דהא ברישא דצרורים דמעל היינו החנווני, ומשמע דמתני' בא לאורויי דמותרים קיל לענין מעילה דבצרורים מעל החנווני ובמותרים לא מעל, והא לענין הגזבר יהיה בהיפוך, בצרורים לא מעל הגזבר אחר דיוציא, ובמותרים מעל אחר שיוציא, ול"ש למתני דבצרורים לא מעל ובמותרים מעל, אלא משמע דגם הגזבר לא מעל, ומתני' פליג על הברייתא בזה, אלא דפרכת הש"ס לר"ה מברייתא דלענין זה דנפקא מברייתא דלא מעל מיד ליכא פלוגתא, ונקט יותר הקושיא מברייתא דמפורש להדיא דלא מעל הגזבר, אבל לענין אחר שיוציא משמע ממתני' דמעילה דפליג עלה, ע"כ

ומה דהניח הכ"מ בתיובתא על הרמב"ם פ"ו ממעילה הא מבואר בסוגיא דספר דלר"י דמעות קונות ד"ת מעל, לענ"ד י"ל במה שאמרתי בחידושי הר"ן לבב"מ [א"א ב"ה כבר נדפס בשם אאמ"ו המחבר נ"י] ליישב קושיית תוס' ע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה והא מחסרא דלפי דברי תוס' בב"מ (דף מ"ג) בתי' הב' ניחא דלר"י גבי ספר מעל משום היתר תשמיש דמוכר עיי"ש, וכתבתי על גליון ספר חידושי הר"ן וז"ל, השומע ממני קיצר בדברים, דבפשוטו אינו מספיק, דהא קיי"ל כר"נ דהיתר תשמיש לא מביא לידי מעילה, אבל כך אמרתי, די"ל דרבא דייק מההיא דנתן לבלן דספר לא מעל דמסייע לר"ל, י"ל דס"ל כר"ה דאפילו נאנסה דע"י היתר תשמיש נעשה כלוה ומעל, וכדמשמע בסוגיא דבב"מ (דף מ"ג) אמר לי' רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסה לא, משמע דרבא ס"ל כר"ה דאפילו נאנסה, וה"נ לר"י דמעות קונות יש להמוכר היתר תשמיש, ומיושב בזה קושיית תוס' על שיטת ר"ח כהן דס"ל דרב אשי בבכורות (דף ס') דגם בנכרי מעות קונות, איך יתרץ ברייתא דנתן לבלן משמע דלספר לא, והיינו די"ל דס"ל כר"נ דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה, וכיון דחז"ל הפקיעו הקנין לא מעל כמו באתנן וכקושיית תוס', וההיא ברייתא דלספר מעל י"ל דהיינו בנכרי, ובנכרי לא מצינו דתקנו חז"ל, והניחו על דין תורה דמעות קונות, או דהברייתא כר"ש דהלוקח א"י לחזור ונעשו מעותיו של מוכר ממש מש"ה מעל, ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם דרבא ס"ל כר"ה מש"ה דייק דלר"י יהי' הדין דמעל, אבל אנן דקיי"ל כר"נ באמת לא מעל, עכ"ל בגליון, כן נראה לענ"ד

תשובה קכא לכבוד ידידי הרב ר' יחיאל יואל נ"י בק"ק אויבערזיצק

מה שעמד מעכ"ת נ"י ברש"י כתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה רבא אמר רישא כאן נמצא וכו' דמוקי הלכתא כותי' פ"ק וכו' למאי צריך לזה, הא בפשוטו ניחא דמהדר לאוקמי כחד תנא ולא למדחק תברא

גם אנחנו עמדנו בזה בלימוד עם הבחורים ואמרנו לפרש ד"ה קשה לרש"י, כיון דרבא ממילא צריך לאסוקי דבסיפא הוי חדא במקום תרתי, א"כ למאי צריך כלל לחדש סברא דכאן, נמצא, הא בפשוטו ניחא דכולה כר"י ובסיפא משום חדא במקום תרתי, דס"ל לרש"י דגם לר"י שייך הך סברא, הן כפי פירוש תוס' בתירוץ הא' דא"א לחזקת ממון לסייע לתרווייהו חזקות דזהו שייך גם לר"י, דהא לולי חזקת ממון גם לר"י אלים חזקת הגוף, וכן לפי תירוץ ב' דהתוס' דהאב בא משני צדדים זהו שייך לר"י, ולזה כתב רש"י לתרץ דמה דחידש סברא כאן נמצא כדי לאוקמי כר"ג דהלכתא כוותי, ומ"ש רש"י דשינויא דרב אשי מהדר נמי לאוקמי כולה כר"ג, בזה באמות לא נקט רש"י משום דהלכתא כוותיה, אלא דמהדר לאוקמי כחד תנא ומה דנקט רש"י ר"ג, היינו כיון דקושטא הוא דמתני' אתי רק כר"ג

אולם לפ"ז יקשה, מה דרש"י נדחק בסוגיין (דף ע"ו ע"ב) דלס"ד דשמואל ס"ל דעל בעה"ח להביא ראיה ס"ל כשינויא דר"א תברא דזהו דחוק דמביא ראיה מרישא כיון דתנא דסיפא פליג, הא י"ל דס"ל בהך יסוד כרבא דטעמא דסיפא משום חדא במקום תרתי, אבל לא ס"ל בזה כרבא סברת כאן נמצא, ומוקי לכולה מתני' כר"י ומביא ראי' מרישא דתנא דסיפא לא פליג בזה רק משום דהוי חדא במקום תרתי, והיה ג"כ מיושב בזה אמאי מביא ראיה מהך מתני' מרישא דאתי' כר"י אמאי לא מוקי ראיה מגופא דדינא דר"י ממתני' משארסתני נאנסתי, [ובזה י"ל דשם דקתני היא נאמנת י"ל דמיירי רק מכתובה, דהא היא טוענת רק על הכתובה או דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה דממילא לא הוי מקח טעות, וליכא טענה על הקדושין מש"ה מביא ראיה מהכא דקתני על האב להביא ראיה, משמע בכל הדין שיש להבעל עם האב דהיינו אף על כ"ק,] ולפי הנ' ניחא דממתני' דמשארסתני נאנסתי דדלמא ההלכה כר"ג, ולזה מביא ראיה ממתני' דהכא דסתמא כר"י דגם תנא דסיפא כר"י, אלא דהוי חדא במקום תרתי, ע"כ מוכח דס"ל לרש"י דלר"י לא אמרינן תרתי במקום חדא, ומתני' רק כר"ג ויקשה כנ"ל, וצ"ע: