רבי עקיבא איגר תנינא קל

הגאון המחבר דאמרינן בטעמא דקרא דאין אמ"ה נוהג בטמאה דמדין אין איסור חע"א הוא, אף דגם תוס' כתבו בשבועות דשבועה חל על ח"ש, י"ל דמ"מ לא פסיקא להו להקשות בזה דהא לתירוצם ב' שם אין הכרח לזה, אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת, א"כ ע"כ הא דאין נוהג בטמאה בליכא כזית בשר, ע"כ דגזה"כ הוא, וממילא גם בב"א לא ליחול ושפיר הקשו ומה דהקשו תוס' מהא דס"ל לר"י בשבועות דאמרינן א"כ וממילא כ"ש מוסיף ולא ניחא להו, דמ"מ אין אמ"ה חייל על טריפה מדין מוסיף כמו דאינו חל על טמאה, י"ל דלקושטא דמלתא ס"ל דאיסור חל על ח"ש גם לר"י כדעת רבינו, וממילא גם לר"י מוכח דגזה"כ הוא בטמאה ומוכרח גם ברש"י כל מין שבשרו אסור, ושפיר הקשו, ומ"מ אפשר לקיים דברי המחבר, די"ל דג"ז גזה"כ דאמ"ה לא ליחול על איסור אחר, אף שהוא מוסיף, וגם איסור הקדש הוא רק איסור דחצי שיעור, אבל בב"א י"ל דחייל, וביותר יש להסביר, די"ל הא דאיסור חל על ח"ש, היינו דח"ש הוי איסור קל והוי כמו חמור על קל, וכמ"ש בחידושי הר"ן שבועות, וכיון דבאמ"ה גזה"כ דלא חייל אף שהוא מוסיף, ממילא מכ"ש דאינו חייל מדין חמור על קל, ואינו חל גם על ח"ש, ע"כ לשוני

עוד ראיתי רשום ממני בגליון ספר שער המלך בענין הנ"ל במה דהשיג על הפר"ח, דכתב בכוונת הרשב"א והר"ן שהביאו ראיה דחלב ובשר הוי מב"מ, מדמחייב בתלוש חלב מן הטריפה משום בשמ"ה, אף דבסוגיין לא מצינו זה רק דחייב מחמת אמ"ה, מ"מ גם אמ"ה ל"ש אלא בבשר כדכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, והשיג הנ"ל דא"כ איך אמרינן בבכורות דחלב חידוש הוא, הא חלב ודאי לא הוי בשר, כתבתי על זה בגליון, גם אנכי עמדתי להקשות כן על ראיית הראשונים הנ"ל, מההיא דבכורות, ותירוצו דהמחבר אינו נוח לי לדון בחלב שם אבר, ולענ"ד הי' נראה דכמו דציר טמאה וטריפה אסור ה"ה כל ציר אסורים, ומהראוי דחלב לתסר מדין ציר אמ"ה, וזהו דדייק הש"ס בבכורות הואיל וליכא מידי דאתי מחי, אבל ראיית הראשונים הנ"ל מחלב דל"ש כן וגם מדין היוצא מטמא אין בו מלקות כמ"ש רבינו, עכ"ל

כתובות (דף ל"ה ע"ב) תוס' ד"ה הממאנת, וקשה לר"י דא"כ היכי דייק, ונ"ל ליישב קושייתם עפ"י מה שכתבו אח"כ ואין להקשות אמאי לא נקט ניסת ונתגרשה, ולכאורה י"ל דכמו דאמרינן דבנערה מפותה אין לה קנס דמחלה, ה"נ בקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות כיון דמתנתן מתנה ה"נ יכולים למחול, וכמ"ש תוס' לקמן (דף פ"ו ע"א) ד"ה תיזל

והנה בגיטין (דף ס"ד ע"א) אמר רבא ג' מדות בקטן צרור וזורקו וכו' וכנגדן מתקדשת במיאון, הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים וכנגדן מתגרשת בקדושי אביה וא"כ מש"ה לא מצי למתני נישאת ונתגרשה דהא אביה א"י לקבל הגט כיון דנשאת כמ"ש רש"י קדושין (דף מ"ג ע"ב) וע"כ דהיא עצמה קיבלה הגט, דהיינו דהגיעה לעונת הפעוטות ולא הו"ל למיתני ולא פתוי דהא מחלה, ולזה נקט ממאנת, דמשכחת בצרור וזרקה דלאו בת מחילה היא, אמנם זהו אינו מספיק, דהא למסקנא דמיירי בנערה ממאנת, וע"כ אין לה פתוי לאו בדוקא, ויקשה דהו"ל למנקט נשאת ונתגרשה ואך בזה י"ל דלמסקנא בלא"ה ל"ק, אמאי לא נקט נשאת ונתגרשה די"ל דנקט ממאנת לאתויי דנערה יכולה למאן, ולפ"ז ניחא דשפיר דייקינן הא קטנה דעלמא יש לה קנס, דל"ל דבא עליה כשהיא נערה, א"כ ע"כ לאו דוקא נקט ולא פתוי ותקשי אמאי לא קתני נשאת ונתגרשה, אע"כ דולא פיתוי בדוקא ומיירי בקטנה שלא הגיעה לפעוטות, ומש"ה לא מצי למנקט נשאת ונתגרשה

אמנם עדיין יש לפקפק, דאם הברייתא נקט ממאנת לאורויי דגדולה יכולה למאן הא כיון דולא פיתוי לאו בדוקא איך נשמע דגדולה יכולה למאן, הא י"ל דבא עליה אחר שגדלה, ודוחק לומר דמדלא נקט נשאת וגרשה, ע"כ מוכח דממאנת אשמעינן דגדולה יכולה למאן, כיון דבעצמותו מדינא דממאנת אינו מוכח, גם היסוד דפרכת הש"ס הי' מדלא נקט נשאת ונתגרשה, הא באמת תירוץ תוס' נכון, די"ל דהברייתא ס"ל דנשאת ונתגרשה אין לה קנס

ולזה י"ל בד"א, והיינו די"ל דרש"י ס"ל דולא פיתוי הוא בדוקא ומה דהקשו תוס' דהא מחלה, י"ל דהיינו למ"ש הכ"מ בהל' נערה בתולה דאיסורי דרבנן מקרי אינה ראויה לקיימה, וכתב המ"ל דהא דפרכינן אשניות הא מדאורייתא מחזי חזי, היינו כיון דהברייתא נקט ערוה, ע"כ דס"ל דבח"ל יש לה קנס, וע"כ דס"ל כר"ש התימני דבעי' יש בה הוי', מש"ה פריך שפיר הא מדאורייתא מחזי והקדושין תופסין ומקרי יש בה הוי' וא"כ י"ל דהאחר שבא עליה קודם המיאון בשעת מעשה לא הי' מגיע לה קנס לר"ש בן מנסיא, דלא היתה ראויה לקיימה מדרבנן, כיון דמקודשת לזה מדרבנן אלא דלאחר מיאון דנעקרו הקדושין למפרע ואיגלאי מלתא דראוי לקיימה, דאינה אסורה עליו משום אחת לבועל, דהא גם לבעל מותרת אאב"ה וכמ"ש הב"ש סי' קע"ח ס"ג] מהראוי היה לחייב קנס אי לאו טעמא דמחזיקינן אותה לבעולה, וא"כ לא הוי מחילה כיון דבשעת ביאה לא הי' מגיע לה קנס, וליכא דלמחלה, וכמו בלא עמד בדין עד שלא מת האב דקנסה לעצמה, ול"א דמחלה כיון דבשעת ביאה לא הי' הקנס שלה, [ובאמת מה"ט יש לעיין על תוס' מאי הקשו דלא פיתוי הא ממילא מחלה לשיטתייהו דהבעל עצמו אנסה או פיתה אותה ליכא מחילה, כיון דבשעת ביאה הי' בעלה, ולא הי' שייכת קנס,] ולאוקימתא קמייתא דמוקי כר"ש התימני י"ל דבאמת היינו לאוקימתא דרפרם דממאנת היינו קטנה הראויה למאן ונקט שפיר ולא פיתוי, אבל לאוקימתא דמיירי בנערה ממאנת היינו לאוקימתא דהברייתא כר"ש בן מנסיא, ובעידן דבעלה לא הי' קנס, כיון דלא הי' ראויה לקיימה, ומעתה ממילא מיושב קושיית תוס' דשפיר דייקינן הא קטנה דעלמא יש לה קנס, דהא ע"כ מיירי דאחר בא עליה קודם מיאון, דאי לאחר מיאון וכשהיא נערה תקשי איך שייך ולא פיתוי הא מחלה, ולזה משני דמיירי בנערה ממאנת, ובא עליה האחר קודם המיאון, דל"ש מחילה כיון דבעידן דבעלה ליכא קנס דא"ר לקיימה, וממילא מיושב קושייתם ב' אמאי לא נקט נשאת ונתגרשה, דאם בא עליה אחר קודם גירושין פשיטא דפטור, דקל ב"מ ובא עליה אחר גירושין, לא הו"מ למינקט ולא פיתוי דהא מחלה ודו"ק: תשובה קכ לכבוד בני חביבי הרב רבי שלמה נ"י בווארשא

מ"ש בני הרב נ"י להוכיח דהרמב"ם סבר כהטור סי' קצ"ח דבלוקח מטלטלים במעות, המעות הן בהלואה ממש אצל המוכר, וממילא אם קידש בהם אשה מקודשת

בפשוטו לא ידעתי מאי צריך לראיה, הא להדיא כתב הטור שם בשם הרמב"ם פ"ו ממכירה דהמוכר חייב באחריות אונסים עד שיקבל מש"פ ויאמר אח"כ בא טול מעותיך, אך באמת אינו מפורש כן בהרמב"ם שם, דלגבי מ"ש תחילה דבחזר הלוקח ואמר טול מעותיך אינו חייב אם ננגבו או אבדו א"ח באחריותן עלה קאמר דאם חזר המוכר חייב באחריותן והיינו בגנבה או נאבדה, וכן נראה מלשון הה"מ שם במ"ש אחריות זה לפי דברי ההלכות וכו', משמע דמלשון הרמב"ם אין הכרע לכאן ולכאן, ואפשר דהטור הוציא כן ממ"ש הרמב"ם תחילה דאם חזר הלוקח, הרי המעות אצלי בפקדון וכו' משמע באם חזר המוכר נשארו בהלואה דאם איתא דעיקר החילוק לענין גנו"א, הול"ל הם אצלו כפקדון בחנם, ולזה נראה כיון דאין מפורש כן בהרמב"ם, בא בני