רבי עקיבא איגר תנינא קכט

מיתת ב"ד, נ"ל במה דנדייק בלישנא דתוס' יבמות שכתבו דלרבנן לא בעי לאו, מדאמרינן במכות הני קום ועשה נינהו ולא ממעט משום דלית בהו לאו עכ"ל, ולא נקטו בפשיטות דהא אמרינן במכות דלא בעי אזהרה לקרבן, וביותר ביומא (דף פ"ה) שכתבו להדיא ואי בעי לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז וכו' משמע דהיה באפשר לומר הכי, והרי זה נגד המכוון דבא לומר שם דקרבן לא בעי אזהרה, לזה נראה דהענין כך הוא, דהרי במה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו פשיטא אינו מחמת הוכחה כיון דלא מצינו עבירה שיש עליו עונש מיתה בלא לאו, דדלמא הלאוין משום מלקות, אבל היה אפשר לענוש מיתה בלא אזהרה, אלא דכך מקובל להם לחז"ל דא"א לענוש אא"כ איזהיר, ובש"ס דפריך ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה, היינו דבא להוכיח דע"כ גם עונש קרבן בעי אזהרה, דאל"כ מנא ידעי' דפסח ומילה פטורים מקרבן, וע"ז משני התם לאו ה"ט וכו', היינו לדחות הוכחה זו, אף דג"כ ליכא הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה, מ"מ כך שפטה דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים, או שיש להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי', ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרש בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעליה ואתנח בו סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי קרבן ולא דהסבה של קרבן הוא הלאו, אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו, ובאינך דפטור מקרבן לית ביה לאו, ומש"ה נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י הגז"ש, א"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן, דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן, וכיון דלא אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן, דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתת ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתבו תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומיא דע"ז דבעי' לאו ואעפ"כ לא הי' מקרי אזהרת קרבן אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהרה לצורך עונשו, ומיושבים דברי הרומב"ם ופרכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לר' דלר' הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא דעליה עליה דהודיע לנו התורה דבהנך לא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן, אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן, אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה, והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשתו, אלא דפרכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי' לאו, דהא בהיקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דבפסח ומילה פטור הוא ומסברא דא"א לעניש קרבן בלא אזהרה ומשני דהטעם דלית ביה מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו, י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן, דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעי' לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דבורי תוס' בזבחים ויבמות ויומא, דזהו עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית ביה לאו היינו לא דבעי' אזהרה, אלא דבהיקישא גלי קרא דליכא כרת אלא לאו דמויא דע"ז והוי כמו לר', אע"כ דמכח היקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלאו מפורש בקרא הלאו, וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דקרבן אזהרה אי דאין בהם מעשה, והנה עדיין יקשה דברי תוס' שבועות (דף י"ח) דכתב בפשיטות דבלא קרבן, כדמוכח מפסח ומילה, הא במכות מסקינן דהטעם משום דאין בהם מעשה, ואף אי נימא דדברי תוס' הם אליבא דר', וכמ"ש גם מעכ"ת נ"י מ"מ הו"ל לומר דבעי' דומיא דאחות אשה, וראיה מפורק עול, אבל מפסח ומילה ליכא ראיה, ובהכרח לומר דכוונתם דסוגיא קאי אליבא דרבינא ולדידיה קיימא דברי המקשן דיש ראיה מפסח ומילה דבעי' אזהרה לקרבן ועדיין צ"ע, ויעויין רש"י יבמות (דף נ"ה) שכתב בטעמא דרי"צ דאין מלקות בחייבי כריתות דס"ל דכרת בעי אזהרה, ותמוה, דהא פסח ומילה יש כרת בלא אזהרה, והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה, וצע"ג: תשובה תשובה קיט להגאון הנ"ל. מ"ש כבוד ש"ב הגאון נ"י דרק שבועה חלה על ח"ש דלאו מושבע ועומד הוא, אבל שארי איסורים לא חל

לענ"ד הא דאין שבועה חל אאיסורים לאו מדין מושבע ועומד לחוד אתינן עלה, אלא גם מדין אין איסור חל על איסור, והחילוק דבנשבע לקיים את המצוה בזה אתינן רק מדין מושבע ועומד, והיינו דליתא בלאו והן, ובאמת פטור רק מקרבן, אבל מ"מ קאי עלה בלא יחל, וכמ"ש להדיא הר"ן נדרים (דף ח') אבל בנשבע על איסורי' דמוכח מסוגי' דמכות (דף כ"ב) בההיא דלא אחרוש ביו"ט דפטור גם ממלקות ע"כ דמדין אין איסור חע"א אתינן עלה, ולישנא דרש"י במכות שם דנקט לה מדין נשבע שלא לבטל את המצוה, קשה לכאורה, דזהו לא מספיק לפוטרו ממלקות,] גם מדברי תוס' שבועות דהכריחו לחלק בין ח"ש לעשה מההיא דכהן טמא שאכל תרומה, מבואר דס"ל דאין חילוק בזה בין שבועה לדעלמא, גם מדברי תוס' חולין (דף ק"ב) דנוטה דעת מעכ"ת נ"י דכוונתם רק לר"ל, לענ"ד, הא מדלא פסיקא להו להקשות מסברא דלר"ל דח"ש מותר מה"ת יחול איסור על ח"ש, וע"כ משום דהי' אפשר לומר דכל דתיקון רבנן כדאורייתא דמי, וכדס"ד דהש"ס ר"פ יוה"כ, ולזה הוכרחו מסוגיא דשבועות, ואם נדון לחלק לר"י בין שבועה לדעלמא, עדיין גם לר"ל אינו ראיה דדלמא איסורא דרבנן כדאורייתא הוא, ומ"מ שבועה חלה עליו דגם בדאורייתא חלה כל שאינו מפורש בקרא, ומזה אינו מבין כראוי פרכת הש"ס ר"פ יוה"כ, וכ"ת כיון דאית ליה היתר וכו' והתנן, הא י"ל באמת כדאורייתא דמי, אבל מ"מ כיון דלא מפורש בקרא שבועה חלה עליו כמו לר"י] אע"כ דפסיקא להו דאין חילוק, אולם מ"מ ביסוד ישוב מעכ"ת על דברי המהרש"א יש לו מקום, דלפי מה דמסקו תוס' דפרכת הש"ס בשבועות לענין שלכד"ה, ממילא אין הכרח לסברא זו דאיסור חל על ח"ש, ומה"ת להמציא כן, והכי משמע מדבריהם בשבועות (דף כ"ד) דהקשו איך משכחת איסור אמ"ה הא קדמה איסור שאינו זבוח, [ובדבריהם יש לעיין אמאי לא הקשו בפשוטו איך משכחת לאו דנבילה דליחול על איסור שאינו זבוח,] ולא ניחא להו באבר שאין בו כזית בשר, דלענין א"י הוי רק ח"ש, א"ו דלקושטא דמלתא לא קיימא הסברא דאיסור חל על ח"ש, ודברי תוס' חולין (דף ק"ב) היינו לר"ל, ונתקיימו דברי מעכ"ת נ"י, וכדברים אלו במעט הוספת דברים רשום אצלי כפר בגליון ספר שער המלך, פט"ז מהא"ב ה"ח בישוב תמיהת הפר"ח על הרמב"ם דכתב תליש אבר וכו', הא אף נטרפה מקודם ליחול אמ"ה מטעם מוסיף, דהרמב"ם ס"ל בישוב קושיית תוס' חולין (דף ק"ג) לר"ל, ובישוב קושיית מהרש"א לר"י, דמקרא דבשרו אסור ממעטינן רק דאין אמ"ה חל על איסור הקודם לו ואף דהוי איסור מוסיף, אבל מ"מ באיסור ב"א, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לאיסור ב"א, וכתבתי בזה"ל, זה אינו מספיק, דהא משמע ודאי דבשום פנים אין אמ"ה נוהג בטמאים אף דאין בו כזית בשר, ובזה ליכא למיתי עלה מדין אין איסור חע"א, דהא על ח"ש חייל איסור אחר כמ"ש רבינו בהל' שבועות, ובזה מיושב קושי' מהרש"א מה דלא הקשו כן תוס' על ר"י, היינו די"ל דלר"י שפיר י"ל כמ"ש