רבי עקיבא איגר תנינא קכח

הוא רק תקנה כיון דאומר אני אשבע, אבל בעלמא דכל משואי"ל משלם יש לומר דגם בדדבנן הכי הוא, וההיא דמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור, ולא אמרינן א"י לישבע משלם, י"ל למ"ש הרא"ש פ' השואל הובא בש"ך סי' צ"ד סק"ה, דאין שבועת התורה באינו יודע, א"כ י"ל דמש"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא הוי משואי"ל, היינו דעל הך דטוען א"י אין שייכות לישבע דשבועה א"י ליכא כלל מה"ת, משא"כ במנה לי בידך והוא טוען א"י דהוי רק שבועה דרבנן יכול לישבע שא"י ולא מקרי כלל א"י לישבע, דבדרבנן גם א"י שבועה הוא, דהא באמת נשבע שא"י ונכון

תשובה קיז עוד לו

ומה דהקשה מעכ"ת נ"י בתוס' זבחים (דף ג') ד"ה ואמר וכו', ואיכא דמוקי לה התם כר"מ וכו', הא מ"מ אכתי מוכח שפיר דסתמא פסול מסיפא דמתני' דקתני ר"א מכשיר בכולם חוץ מג"נ שנאמר וכתב לה לשמה, הרי דסתמא פסול מטעמא דלשמה

יפה תמה וכן עמדתי בזה זה ימים רביה ואח"ז בא לידי ספר שער המלך, וראיתי שתמה כן פ"ג מהל' גירושין, ובגליון שער המלך כתבתי ישוב נכון, ולכבודו אעתיק הדברים וז"ל, נראה ליישב למ"ש תוס' דהא דקתני ר"א מכשיר, היינו אף בתורף, א"כ מאי פריך הש"ס אההיא דר"א, והא כי כתוב לה אתורף הוא דכתיב, דלמא באמת ר"א פוסל בגט רק בתורף, וצ"ל כיון דת"ק ור"י ג"כ ס"ל דתורף פסול דאוריי' דבעי לשמה, אלא דת"ק ס"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור"י ס"ל דאפילו בשטרות גזרינן לא הו"ל לומר רק דר"א מכשיר בשטרות ואף בתורף חוץ מג"כ, אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר, דהא בזה גם הת"ק ור"י מודים, אע"כ דבעי לאפלוגי גם בגט לפסול אפילו טופס, וכ"ז למסקנא דמוקמינן לת"ק כר"א, אבל למ"ד דת"ק ר"מ היא שפיר י"ל כפשוטו, דת"ק דהוא ר"מ אמר דמדרבנן פסול תורף אף בשאר שטרות, ומדאורייתא כשר אפילו בגט, לזה אמר ר"א דבשאר שטרות אפילו מדרבנן כשר בתורף, ובגט פסול מדאורייתא משום לה לשמה, ונ"מ טובא לענין אם צריך לכתוב והרי את מותרת לשמה, ולפ"ז י"ל בכוונת תוס' זבחים דבלאו מימרא דשמואל י"ל דת"ק ר"מ ומפני התקנה, היינו תקנת קטט, וממילא י"ל דר"א דאמר חוץ מג"נ היינו בתורף, והי' מקום לומר דבאמת רק מדרבנן פוסל בסתמא בתורף אטו שלא לשמה ממש, ופליג רק את"ק, דת"ק פוסל בגט בתורף רק משום קטט, ויכול לכתוב והרי את מותרת לכל אדם, ור"א פוסל אטו שלא לשמה ממש, וממילא זהו שייך ג"כ בוהרי את מותרת לכל אדם, לזה הביא מימרא דשמואל דאמר אליבא דת"ק דצריך להניח הרי את מותרת ות"ק ר"א היא, וכיון דאוקי לת"ק כר"א שפיר מוכח דסתמא שלא לשמה קאי ומדאורייתא פסול, דאל"כ לא הו"ל לגזור בסתמא טופס אטו תורף, כיון דתורף ג"כ רק מדרבנן ודו"ק

ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו דממה דמשני שמואל בשייר מקום תורף, היינו דמתני' אתי' כת"ק דהכותב טופסי גיטין דל"ג טופס אטו תורף, לפ"ז היכי אמרינן בסוגיא ואי אשמעינן בההיא נמי איכא לאוקמי כר"א, אבל בהא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א, היכי ס"ד למימר הכי דרישא לאו ר"א, א"כ יקשה איך מוקי למתני' דלעיל כר"א ובשייר מקום תורף הא לר"א נגזור טופס אטו תורף, כדס"ל במתני' דהכא דסופר אינו רשאי לכתוב טופס סתמא אטו תורף, ולפי הנ"ל ניחא, דלאותו ס"ד דרישא לאו ר"א באמת מפרשינן מה דקתני ר"א פוסל חוץ מג"נ, היינו רק בתורף ואף דמחובר גזרינן י"ל דמשום תקנת עגונות היקילו שיכתוב הסופר טופס בסתם, ואף אם מוקמינן רישא כר"מ, לא מצינו הך תקנת עגונות, מ"מ י"ל הכי במתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש"ו הטעם משום תק"ע או תקנת סופר, גם לפי דרכינו הנ"ל י"ל דלהך ס"ד דמפרשין דר"א פוסל רק בתורף באמת אמרינן דסתמא לשמה, ובתורף פסלינן סתמא אטו שלא לשמה, ובטופס סתמא כשר, מש"ה בחש"ו כשר בשייר מקום תורף ודו"ק. תשובה קיח לידידי ש"ב הגאון רב"ד דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י. מה דהקשה ש"ב רומפכ"ת נ"י וז"ל שבועות (דף י"ז) תוס' ד"ה אבל חייבים על עשה וכו' עשה דנדה לא תעביד הוא, משמע מדבריהם דחייבים קרבן על עשה כזו, והוא תמוה, וכי חייבים ב' קרבנות על עשה ועל ל"ת, כמה שדייק הר"ן והרשב"א, וביבמות (דף ט') ד"ה מה ע"א וכו', ומיהו לרבי דגמר גז"ש מעליה ודאי דאינו חייב על כל הל"ת שאין מפורש, וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ה) על פורק עול ומיפר ברית, ובדף י"ח כתבו בד"ה לא תעשה דכל קושיית הש"ס מנ"ל דאין חטאת עד שיהי' בו לאו, ואפשר לדחוק, דתוס' דף י"ח אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים, עכ"ז תמוה, שגם אליבא דחכמים לא מצינו, אמנם תוס' זבחים (דף ק"ו) ד"ה אזהרה וכו', וא"ל דסוגיא דידן כרבינא ומצי למימר אליבא דקרבן בעי אזהרה וכו' וקשה רבא אדרבא, וקשה לי מאד, לפ"ז רבי דס"ל קרבן בעי אזהרה וכי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין, ויותר מזה יקשה על הרמב"ם, דבהל' יבום וחליצה מביא לימוד דר' ולקח ולקחה [ולא גז"ש דעלי'] וצ"ל כתירוץ הש"ס דעלי' מבעי ליה לגז"ש דחטאת ונכון הוא בשיטתיה דפסק מגדף היינו מברך השם, ופסק כחכמים דרע"ק בריש כריתות דמגדף מברך השם פטור מקרבן שאין בו מעשה, וא"כ לא יוכל לפסוק כרבנן דעליה לאסור צרות, דא"כ צ"ל היקישא וזה ל"ש לפי ההלכה, דהא א"א לומר הוקשה כה"ת למגדף מה מגדף שיש בו מעשה וחייבים עליו קרבן דהא מגדף אין בו קרבן, לזה לקח לו הרמב"ם לפסוק כר' לאיסור ערוה מולקח וגז"ש לחטאת, א"כ צריך שיהיה לאו כמו באחות אשה כמ"ש תוס' א"כ צריך אזהרה לקרבן, וקושיית הש"ס במכות במק"ע דלמא בעי אזהרה לקרבן, ויהי' מוכרח מזה דלאו שניתן לאזהרת מיתת לוקין עליו, והוא לא פסק כן עכ"ד

מ"ש רומעכ"ת ש"ב נ"י ואפשר לדחוק דכוונת תוס' אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה וכו' לא מצינו כן, בודאי גם אליבא דחכמים לא מצינו כן, אין כוונתו דאליבא דחכמים בעי דוקא לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כתבו תוס' דלחכמים לא בעי' לאו רק שיהא המצוה בענין שב וא"ת, כמו בע"ז, וה"נ בנדה כן הוא במצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס' אלא נראה דכוונתו דמר אליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת, אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק מדקתני על עשה ועל ל"ת, ולא קתני עשה ול"ת, משמע כל חד מלתא באפא נפשיה על עשה היינו הפרישה, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה אלא דהר"ן שם כתב דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו, זהו לא ניחא ליה לתוס' דעל עשה דמשמע עשה לחוד היה ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן ג"כ בלישנא דמתני' עיי"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בענין שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי' לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמא גם רבי לא פליג על דינא דממתני' דחייב קרבן תיקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה

ומה דתמה כבודו דלר' בעי אזהרה תקשי קושיית הש"ס במכות מה בין לאו שניתן לאזהרת קרבן או לאזהרת