רבי עקיבא איגר תנינא קכג

אמנם י"ל דההיא דהרגנוהו הי' אפשר לומר דאתי' כר"ש, דבב' עדים ליכא חומר ולא דייקא, אבל למה דקיימא לן כת"ק דאף בב' עדים איכא חומר יש לומר דדייקא ונשאה בהיתר על ידי עדות עד השני, אבל עכ"פ לפי אוקימתא דמיירי בב"ע ואחר כך נישאת יגדל התמיה, הא גם לישראל אסורה מספק סוטה להבועל, ואולי יש לומר דמיירי בבאו עדים דמת וניסת לישראל ואח"כ באו כת ב' ואמרו דלא מת אז אלא עתה דמותרת לבעלה דהוי כאונס וכנ"ל, ואח"כ מת בעלה הב' וניסת לכהן דתצא מטעם ספק חללה דשמא כשניסת לבעלה הב' הי' בעלה הראשון חי ונתחללה, ומה דאמרינן בבאו עדים ואח"כ ניסת היינו אח"כ ניסת לבעלה זה הכהן, ולפ"ז יהי' הוכחה ברורה לדעת הסוברים דהעיקר כפי משמעות סוגיא דב"ב דטעמא דרמב"י משום זילותא דב"ד והיינו דמדינא גם בב"ע ואח"כ ניסת מותרת אלא דהחמירו, ובניסת תחילה אוקמי אדינא משום זילותא וקרא דוקשרתם דנקט הברייתא היינו בדרך אסמכתא, א"כ שפיר י"ל כנ"ל, דמיירי בנישאת לישראל ואח"כ באו עדים ואמרו דמת עתה ומת הישראל וניסת לכהן דלגבי כהן זה הוי באו עדים תחילה, דהא צריכים לחזור מהוראתן לאסרה על כהן אחר שאינו מהעדים אוסרים אותה ג"כ לאחד מעידיה ואף אם אפשר דבעלמא בתרי ותרי ונישאת ואח"כ באו עדים ואח"כ מת וניסת לעד הב' מהכת שאמרו מת דלא תצא, כיון דבשעה שבאו עדים השניים והיתה תחת בעלה לאחד מעידיה לא היו צריכים לחזור מהוראתם ונתקיים הוראתם להתיר, מ"מ י"ל שאני התם דבשעה שפסקו הב"ד שתשב תחת בעלה הב' הוי הוראה שמאמינים לעדים שאומרים מת להתירה לא' מעידיה, אבל בנ"ד דהכת הב' אמרו מת עתה, דבזה דבמה שהותרה לישב תחת הב' לא הוי הוראה דגם לפי כת ב' מותרת דהוי כאנוסה, ולגבי ההוראה ראשונה שהתירו להנשא להב' הוי עתה רק כמו התירוה להנשא כיון דעתה צריכים לחזור על שאר כהנים דתצא, אבל אם נימא כשיטת הפ"י דרמב"י מדינא קאמר דוקדשתו הוי לימוד גמור דבבאו עדים תחילה הוי חזקת א"א ומדינא תצא, א"כ א"א לומר בניסת תחילה לישראל קודם שבאו הכת הב' דא"כ אזדא חזקת איסור והוא בכלל נישאת ואח"כ באו עדים ונצטרך לומר בפשוטו דבאו עדים ואח"כ נישאת היינו דלא ניסת כלל עד שבאו עדים ואמרו לא מת, ואחר שניסת לכהן באו עדים ואמרו מת עתה, א"כ הדרא הקושיא לדוכתי' דבכה"ג אף בישראל תצא משום ספק זונה, וצע"ג

תשובה קיב להרב ר' אפרים סג"ל אב"ד דק"ק קויל

מ"ש לתמוה בדברי קצות החושן סי' של"ו במה שכתב ליישב קושיית בנו, דלרבא דס"ל דהבטה בהפקר לכ"ע קנה, איך יתרץ הברייתא דשומעים לו, ולשיטת רש"י דמשמע דאפילו בלא מעשה ב"ד קנה, דמשמע ברש"י דהבטה דקונה היינו בנשמר על ידו, וכיון דמה דזוכה במציאה לחבירו הוא מדין שליחות, ובענין שמירה בעלמא דלית ביה מעשה ל"ש שליחות ועל זה הקשה מעכ"ת נ"י הא הסוגיא קאי מדין פועל דידו כיד בעה"ב ול"צ לזה ענין שליחות

לענ"ד לק"מ דהא בפ"ק דמציעא (דף י"א) מבואר דר"נ ס"ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דחב לאחרים, ורבא הקשה לו מההיא ברייתא דפועל דמציאתו לבעה"ב, ור"נ שני ליה דשאני פועל דידו כיד בעה"ב, דאף דיכול לחזור כל כמה דלא הדר ידו כיד בעה"ב עיי"ש, לפ"ז מ"ש רש"י בסוגיין בסוף בב"מ איתיבי' רבא לר"נ למימרא דפועל לאו בכלל מגביה מציאה היינו דפריך לר"נ אף דלדידך דמגביה מציאה לא קנה, מכל מקום ע"כ ס"ל לדידך דפועל עדיף וכדמשני ליה ר"נ בעצמו, ולזה חזר ר"נ ואמר לא קשיא כאן בהגבה כאן בהבטה, דהבטה בהפקר תנאי, אבל רבא לנפשיה דפריך ליה בפ"ק מההיא דפועל להוכיח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, הרי לא ס"ל דפועל עדיף כיון דאין גופו קנוי אין ידו כיד בעה"ב, א"כ גם בפועל הוא רק מדין שליחות כמו בכל מגביה מציאה לחבירו, ועולים יפה דברי הקצות החושן, ובזה נתיישב לי דברי רש"י בפ"ק דכתב אההיא דהוי תופס לבע"ח מאחר שלא עשאו שליח, ובתוס' שם הקשו מההיא דהכותב גבי עובדא דיימר בר חשו, ועיין בש"ך דמתרץ דכוונת רש"י בעשאו שליח בשכר דהוי פועל, דידו כיד בעה"ב, והוא דחוק כמובן, גם מה הפרש בין בשכר בין בחנם כל שמקבל עליו השליחות לעשות כן, יהי' בפועל וכי השכר דוקא גורם שיהיה נקרא פועל, והלא גם בשכר במה נקנה, והא אין משלם אלא לבסוף וגם יכול לחזור ואם אמרינן כל כמה דלא חזר וכתב ידו כיד בעה"ב גם במתחייב עצמו בחנם לעשות שליחות נימא כן, ולזה נראה לענ"ד דבאמת גם בחנם הוי פועל, היינו דרש"י דכתב שם כן על ר"נ ולדידיה דס"ל דכל מציאה הוי חב לאחרים, וההיא ברייתא דפועל הטעם דיד פועל כיד בעה"ב מש"ה גם בתופס לבע"ח אם עשאו שליח דהוי כפועל מהני תפיסתו, אבל לדינא יש לומר דקיי"ל כרבא דהוכיח מההיא דפועל דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ולא ס"ל לחלק דפועל שאני, והטעם דכל מגביה מציאה דקנה חבירו, היינו דלא מקרי תופס לבע"ח משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה, ממילא בתופס לבע"ח דל"ק גם ע"י פועל לא מהני, וממילא עשאו שליח לא מהני, והסוגיא דכתובות לפי ההלכה דבאמת לא מהני עשאו שליח, ורש"י דכתב כן על ר"נ, דלדידיה עשאו שליח מהני ונכון בעזה"י

ובזה מיושב מה דתמה באו"ת על המרדכי דמסתפק בתופס לבע"ח ע"י פועל אי מהני, והא להדיא מסקינן דשאני פועל דידו כיד בע"ב ולפי הנ"ל ניחא, נהי דר"נ ס"ל כן, מ"מ רבא דפריך מפועל לא ס"ל דפועל ידו כיד בעל הבית, וא"כ י"ל למה דפסקינן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, ממילא הברייתא דפועל כפשטיה, ולא אמרינן דפועל שאני, וי"ל דתופס לבע"ח אפילו ע"י פועל לא מהני

תו הקשה לי מעכ"ת בדברי מהרש"ל פ"ק דבב"מ בסוגיא דשיירות מצויות, על תוס' ד"ה ואפילו לזמן מרובה, דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל זיל חוש לה, הא דקתני בברייתא דיחזיר היינו בתורת גירושין, א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו בא לחדש דלא נידון מלשון יחזיר דמהימנינן ליה ונותנו לאשה בדרך חזרה כהודאתו של בעל, והא זהו נ"ל גם בקושייתם

גם אנחנו עמדנו בזה בעזה"י, וביותר דבלא"ה יקשה בפשוטו על תוס' הנ"ל דאם היה ס"ל בתחילה דיחזיר היינו חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמאמינים ליה שכבר גירש, וממילא יקשה דמאי פרכינן דמה בכך דחיישינן דנפל מאחר, הא כיון דמאמינים ליה שגירש מחזירים לה לראיה

והנלענ"ד די"ל דבלאו סוגיא דב"ב י"ל דגרשתי א"נ דלא מקרי בידו, דדלמא חייס אפשיטא דספרא, ומ"מ הא דקתני יחזיר י"ל דלחזרה בעלמא דהכא מאמינים ליה להבעל דגירשה דבידו לומר שיתנו לה הגט עתה בתורת גירושין, ול"צ לפשיטא דספרי, וממילא ניחא פרכת הש"ס דאף אלו אמר תנו לא יתנו דניחוש ליב"ש אחר, וא"כ ממילא לא נאמן שגירש כבר להחזיר לה הגט לראיה כיון דאין בידו לומר תנו, לזה הוכרחו להקשות רק מסוגיא דב"ב, דבאמת נאמן לומר גרשתי ולא אמרינן דחייס אפשיטי דספרי, ולפ"ז יש ליישב ג"כ בזה דברי המהרש"ל דלמ"ד חוש לה היינו מכח ריעותא דלא מצא קלא דגירשה ובצירוף דלא הוי בידו לגמרי דדלמא חייס אפשיטי דספרא, אבל הכא שפיר י"ל דיחזיר לראיה בעלמא דמהימנינן ליה דגירשה כיון דהוא בידו לגמרי לומר תנו לה גט זה בתורת גירושין וק"ל: