רבי עקיבא איגר תנינא קכב

הבנים ממזרים ממילא ליכא חשש תקלה, מש"ה הוצרך למפרך ממתני' דגט שאין בו זמן הולד כשר

ולכאורה הא מ"מ בגט שאין בו זמן יהי' הבנים בספק ממזרים, ואינו דומה לראוה מעוברת דנאמנת להכשיר בתה דהתם הספק גם על האם, ואנו דנין להכשירה מכח החזקה וממילא כשר הולד, [ואף דתוס' ס"ל גם בינאי להקל מדינא אף דהתם מתה האם, צ"ל כיון דעל אותה שעה שאומרים העדים דנשבית היה מקום ספק גם עליה והי' דינה להכשירה מ"מ גם ינאי מתכשר, ובדברי תוס' כתובות (דף כ"ו) וקדושין (דף ס"ו) דינאי כשר מדינא, דקיי"ל לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, נ"ל דלכאורה ל"צ לזה, דבפשוטו מאן דס"ל דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה, היינו העובר זה שמן הבועל דלא ידעינן אותו אם הוא כשר או פסול, אבל בראוה מדברת ומעוברת ונשאת לכהן והולידה ממנו דהבנים ודאי כשרים כיון דהפסול יהי' רק מחמת שמא היא נתחללה והבנים שמכהן זה חללים, א"כ מוכרחים תחילה לדון עליה שהיא חללה, והרי הכשרנו אותה להנשא לכהן שאינה חללה, וממילא הבנים כשרים, וא"כ גבי ינאי דלא מספקינן כלל שנולד בעת השבי' מנכרי וידעינן שנולד מבעלה אלא דניחוש דבשביה נישאת ונתחללה ובניה מבעלה הכהן הם חללים בזה כיון דהפסול הבנים יהי' רק מכחה לדונה כחללה לכ"ע כשרים, כיון דהכשרנו אותה שלא לדונה כחללה] אבל הכא דאין דנין כלל על האם, דבלא"ה היא גרושה ופסולה לכהונה, ואם היא בת ישראל דליכא נ"מ לענין תרומת בית אביה ליכא נ"מ לגבי דידה כלל לדון על חזקת היתר, ואולי י"ל דדנין עליה אם היא מותרת לחזור לבעלה דלא זינתה תחתיו והוי חזקת היתר, אבל עדיין אנכי נבוך, בזה, אם נקרא חזקה לדון על איש פרטי שמותרת להנשא לו, דלא מצינו רק חזקת כשרות לכהונה או לבעלה הנשואה לו, או ליבמה דעומדת ליפול לפניו, אבל באינה נשואיה אינה זקוקה לו ואינה עומדת להנשא לזה דוקא אפשר דלא מקרי חזקה, אכן באמת כפי דברי הרמב"ם וכדפסקינן בש"ע סי' ד' סכ"ט דא"א שזינתה ואמרה מנכרי נתעברתי נאמנת להכשיר הולד אף דהתם אין דנין עליה דהיא ודאי נתחללה לכהונה, והארכתי בזה במק"א] ובזה היו עולים יפה דבריך דהאב יהיה נאמן להכשיר לבנו דזינה עמה אחר הגירושין

ומ"ש אחי נ"י להוכיח דתוס' ס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א דאף בחזקת איסור מהני הברי וקושייתם רק דהולד יהי' ממזר, תוס' כתובות פ"ה דפרכת הש"ס וכי לא מודה היינו דאם הודאה לחוד לא מהני, גם טעמא דר"ג לא מהני, וקשה דמידי ארי', דדלמא הודאה לחוד משום דהוי ר"פ אצלה, אבל כיון דההלכה כר"ג ורק לכתחילה לא עבדינן בה עובדא לא גרע מספק השקול דמהני ברי עכ"ד

אינו מספיק, דזהו הי' ניחא אם היו התוס' מפרשים דפרכת הש"ס דהודאה לחוד ודאי מספיק, וע"כ כל חד וחד טעמא באפי נפשיה הוא, [ובאמת כתבתי לתמוה על התוס' אמאי לא ניחא להו לתרץ דהי' מלתא דפשיטא להש"ס דהודאה לחוד בודאי מהני וע"כ כל חד וחד טענה באנפי נפשיה הוא,] אבל מדכתבו תוס' דאם הודאה לחוד לא מהני משמע דהוי ספק דאפשר דההודאה לחוד לא מהני, א"כ איך מדמינן ספק לרוב, ולזה הי' נ"ל בכוונת תוס' דגם לר"י מדינא מהני הברי וחזקת כשרות, רק מטעם יוחסין החמירו ומש"ה ס"ל להש"ס מסברא דאם טעמא דהודאה לחוד לא מהני אף דהוי רק חומרת יוחסין, גם טעמא דר"ג לא מהני, אך עכ"ז עדיין קשה איך מדמין דבר שיש בו חומרא רק דלכתחילה לא תעביד למלתא דאסור מדרבנן מדינא אף דיעבד, ולזה נ"ל ברור בכוונת התוס', דס"ל להש"ס דלכתחילה עבדינן לגמרי כר' יהושע, ואם לר"י לא מהני הודאה גם אנן עבדינן כוותיה לכתחילה, ונסתלק בזה קושיית אחי מעכ"ת נ"י

מ"ש אחי מעכ"ת להוכיח עוד, דהא בההיא דדפנו ניכא ספק דדייקא, ואף לרבנן תתסר מדינא, ומה שתירץ אא"ז זצ"ל בספרו משנת דרע"ק דבעדים ג"כ דייקא, הא התם אקרא קאי, ולדין דאורייתא ליכא דייקא בעדים עכ"ד: גם בדבריך אינו מיושב, דעכ"פ מכח קושיית תוס' ומכח פירושך דיהי' הולד ממזר מוכח סברת תירוצם דדייקא מגרע לחזקת א"א, א"כ ממילא כי היכי דלרמב"י מדאורייתא אסורה היכי דליכא חזקת היתר בבאו עדים ואח"כ נישאת, ולא מהני הברי דידה משום חזקת איסור, וכיון דרמב"י בודאי סבר כן מהיכן פסיקא להש"ס דלרבנן מהני הברי נגד חזקת איסור, כיון דרמב"י בודאי לא ס"ל כן

גם מה שתמה אחי על הפ"י דדייק מסוגיא דיבמות דלרמב"י תצא מדאורייתא, א"כ תקשי דגם לרבנן ליתסר, דבדינא דאורייתא ליכא דייקא, אע"כ דהקרא אסמכתא בעלמא וסוגי' דיבמות אזלא רק לדינא לבתר תקנת חז"ל

מלבד דלפי דרכו דהפ"י בלא"ה נסתלק קושי' אא"ז הגאון זצ"ל כיון דס"ל דנישאת תחילה הוי חזקת היתר, גם י"ל על קושייתך על הני אריות הפ"י ואא"ז זצ"ל דתרווייהו איתנהו, דודאי הדרשא היא דרשא גמורה רק דלא ניחא להש"ס לומר דהברייתא נקט מלתא דלא קאי כן הדין לבתר תקחז"ל, אולם מה דהקשה זקנינו הגאון זצ"ל, דלרבנן למ"ל קרא דוקדשתו והאריך בזה, דהנך רבנן ס"ל דליכא דייקא בעדים, בזה נכונים דברי אחי, דבלא"ה לדינא דאורייתא ליכא דייקא

ובההיא עניינא נתקשיתי במה דמשני הש"ס ביבמות בבאו עדים ואח"כ נישאת ורמב"י היא, דא"כ מאי ארי' כהן, בישראל נמי הא הוי ספק איסור זונה להבועל, בשלמא למה דמוקמינן מעיקרא בנישאת ואח"כ באו עדים ניחא, דבבעלה ישראל מותרת דאף אם מת עתה מותרת לו כיון דנישאת לו בהיתר עפ"י ב' עדים הוי כאנוסה, [והיינו כר"ש דבנישאת שלא ברשות ב"ד לא דנו חכמים לקונסה לדונה כאלו זינתה ברצון, או דגם כרבנן דנקט בכהן, דבישראל מדאוריתא מותרת לו דהוי כאנוסה, ובאמת לאחר תקנת חז"ל גם בישראל אסורה, גם י"ל כיון דעכ"פ מותרת מדאורי' ואסורה רק מקנס לא החמירו היכי דאיכא ספיקא דתרי ותרי] ואף להסוברים דלתירוצא ב' דתוס' כתובות (דף ט') ד"ה ואב"א גט כריתות מחולק בדין עם התירוץ הראשון, וס"ל דגם באונס אסורה להבעל, מ"מ היינו היכי דלגבי הבועל הוא רצון כמ"ש הב"ש (סי' י"א סק"ג) והכי דגם הוא נשאה בהיתר ומקרי אונס גם בדידיה שריא ליה ואף דמיירי בנישאת לאחד מעידיה, וא"כ לפי עדות הכת ב' דלא מת אז והוא שיקר בעדותו היה הוא מזיד, י"ל דמ"מ בישראל משכחת בהיתר בלי נישאת לאחד מעידיה, אבל בכהן בכל ענין תצא, גם בישראל משכחת בהעידו ג' עדים שמת ונישאת לאחד מעידיה, דבזה אף ששיקר בדבריו והוא לא ידע מזה דמת, מ"מ נשואים יש לו בהיתר, דסמך על אינך ב' עדים דמעידים שמת, [ אבל בב' עדים ונישאת לאחד מהם י"ל אף לפי תקנת חז"ל להתירה בעדות ע"א שמת בעלה, מ"מ אין לדון כה"ג, דאף לפי כת הב' מקרי הוא אונס, אף דשיקר בעדותו והוא לא ידע, מ"מ נשאה בהיתר עפ"י עדות עד השני, די"ל דהכא דהיא חשבה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ דליכא חומר וממילא אין לה היתר רק מכח ב"ע, וכיון דידע בנפשו דמשקר וליכא רק ע"א נשאה באיסור כיון דהיא לא דייקא אזדא ההיתר דע"א, וראיה לזה מתוס' כתובות ד"ה דניסת לאחד מעידיה והא דתנן הרגנוהו וכו', ולכאורה תמוה, איך הי' ס"ד דתוס' לפרש הרגנוהו דשנים אומרים כן, הא לו יהא דגם בב' אמרינן עיניו נתן בה מ"מ דל עדותו מהכא ותשתרי ע"י עדות השני אע"כ כנ"ל היכי דיש ב' עדים המעידים ההיתר רק מכח ב' עדים, כיון דהיא סבורה שיש לה ב' עדים ולא דייקא, וכיון דאנן חיישינן דעיניו נתן בה ליכא רק ע"א,