רבי עקיבא איגר תנינא קכד

עוד הקשה לי מעכ"ת הרב בדברי תוס' גיטין (דף כ"ח ע"א) ד"ה מצאו וכו' אבל מה שאמר דאבדה בדלוסקינא לא הוי סימן, הא בתחילה כתבו תוס' התם מיירי שנותן סימן בחפיסה או בדלוסקימא, מבואר דגם בחפיסה מה שאומר דאבד בחפיסה לא הוי סי' ואמאי נקטו תוס' אח"כ דאומר בדלוסקימא לא הוי סי' ושיירו חפיסה, וגם הא הראי' שהביאו דדרך להניח שטרות בדלוסקימא זהו ל"ש בחפיסה, והרי מתחלה כתבו תוס' דגם בחפיסה לא מהני, מה שאומר דאבדה בחפיסה

בפשוטו לק"מ, דכוונת תוס' כך הוא, דמתני' דמצא בחפיסה או בדלוסקימא מיירי בנתן סי' בחפיסה עצמו, ובאו תוס' אח"כ לדון דלא תימא דזה דחוק לומר דמיירי בנתן סי' כיון דסתמא קתני מצא בחפיסה משמע דזהו עצמו הוי סי' במה דאמר דאבד בחפיסה, לזה כתבו דהא עכ"פ בדלוסקימא לא הוי זה סי' דהא דרך להניח שטרות בדלוסקימא וא"כ ההכרח דמצא בדלוסקימא מיירי דוקא דנותן סי' בדלוסקימא, א"כ שפיר אפשר לומר דגם בחפיסה מיירי שנותן סי' בחפיסה עצמו זהו פשוט, אולם אי קשיא הא קשיא לי דהא דברי תוס' סובבים דמה דקתני במתני' דגיטין אם מכירו דהיינו דמכיר החפיסה והדלוסקימא ומדלא חיישינן לשאלה, ע"כ דמיירי שיודע שאבד הגט בחפיסה, וע"ז הקשו דלמ"ל מכירו הא זהו עצמו הוי סי' כדקתני במתני' דבב"מ דמצא בחפיסא או בדלוסקימא ותירצו דמיירי באמת התם בנותן סי' בחפיסה ובדלוסקימא ובזה ק"ל דמנ"ל להתוס' דגם בחפיסה לא מהני סי' במה שאבדו בחפיסה דלמא מצא בחפיסה באמת מהני אף בלא נתן סי' בחפיסה [אלא דבדלוסקימא בעי' סי' בדלוסקימא כיון דדרך להניח שטרות בדלוסקימא] ובמתני' דגיטין דקתני אם מכירו קאי אדלוסקמא והכי קתני מצא בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו דהיינו שמכיר הדלוסקמא והיה מרווח יותר דמדקתני מכירו בלשון יחיד, וגם חפיסה הוא לשון נקיבה ומכירו לשון זכר, הוא דחוק דקאי גם על החפיסה כמ"ש תוס' יבמות (דף קכ"ב ע"ב) ונדחקו דנקט לשון זכר משום דלוסקמא, וא"כ מה הכריחו לזה באמת לתוס' דלמא באמת קאי אדלוסקימא, בזה בעי שמכירו, ומתני' מילי מילי קתני, מצא בחפיסה זהו לחודא מהני או בדלוסקמא אם מכירו להדלוסקמא, וצ"ע, ויש לדחוק קצת דס"ל דבמתני' דבב"מ מצא בחפיסה או בדלוסקמא, משמע דחפיסה דומיא דדלושקמא כי היכי דבדלוסקמא מיירי ע"כ בנותן סי' בדלוסקימוא ה"נ בחפיסה מיירי כה"ג

ובעסקי בההיא עניינא ראיתי בספר יד אליהו למהר"א זאליפאפע מיוסד על כל תיקון עולם שנזכר ברמב"ם ובסופו כל חדושים והאריך בחידושיו בדברי הרא"ש פ"ב דבב"מ סי' י"ד בפסקא הוא אומר סימני הגט ול"א הכא כיון דאיכא גיטא מעיזה כיון דסימנים מסייעים לה וכו', ולפניו היה הגירסא דסימנים מסייעים ליה, ודן לומר דמה דכתב בב"י וסימנים מסייעים לה, הוא ט"ס, וצ"ל ליה, דהא אדרבא ע"י דסימנים מסייעים לה יכולה להעיז יותר אעפ"י דהגירסא מסייע ליה, והיינו דאף דבעלמא היכא דאיכא גיטא מעיזה הכא כיון דסימנים מסייעים ליה להבעל אינו יכול להעיז עיי"ש

ובמחכ"ת אינו דא"כ למ"ל דהיא אומרת סימני הגט אף באינה אומרת סי' תהיה נאמנת בחזקה דאינה מעיזה ע"י שהוא אומר סי' דהא באמת סימנים דידיה בגט אין ראיה שהיא אומרת שקר, דהא ידוע לו טיב הגט שהיה בידו מקודם, אלא כיון דקצת מורה שהוא שלו שהיא חושבת שהסימנים דיליה הוא בירור שהגט שלו א"י להעיז, וכמ"ש הרב שם, וא"כ בהיא אינה נותנת סי' כלל החזקה דאינה מעיזה ביותר ואלים טובא ולהדרי' לה, א"ו העיקר הגירסא מסייעים לה דבאמת כל דאיכא גיטא ליכא כ"כ חזקה אלא דמ"מ כיון דאיכא סימנים דוסייעים לה ויש ב' הוכחות שהגט שלה ה"א דיש קצת חזקה דאינה מעיזה וגם הסי' מש"ה מחזירין לה, והוא ברור: והנה לכאורה יש לעיין דאמאי כתב הרא"ש דודאי להחזירו לבעל לגרש בההוא דבעי סי' מובהק וכו' הא מ"מ הוי תרתי למעליותא, הא' חזקה דאינה מעיזה, והב' סי' שלו דאינה של יב"ש אחר ומתגרשת בגט זה, וחשבתי לומר דכוונת הרא"ש להחזירו לבעל היינו במתני' דנמלך דדייקינן דאמר תנו נותנין, וכן בברייתא אם הבעל מודה דמוקמי' בסי' בזה במתני' דגם היא אינה בפניו לומר להבעל גירשתני, ובברייתא דמודה כיון דגם הוא אומר שגירשה ליכא חזקה כלל בזה בעינן סי' מובהק, אבל באומרת גירשתני והוא מכחישה בזה אם רוצה לגרש בגט זה עכשיו מהני סי' אמצעי להוציא מחשש ב' יב"ש, אבל לפ"ז יקשה במ"ש הרא"ש אח"כ גבי הוא אומר בחפיסה דינתן לו לאו להתגרש בה, היינו היכא דצריכים לסי' דידיה במקום שיש חשש יב"ש אחר], והא בכה"ג דמכחישים הבעל והאשה מהדרינן ליה לגרש אותה, כיון דמסייע חזקה דאינה מעיזה, ולזה נראה דהחילוק כך דדוקא בהיא נותנת סי' דהחזקה דאינה מעיזה וסימנים דידה מסייעים להדדי, דשניהם מורים דנתגרשה בגט זה אבל בהא אינה נותנת סימנים רק דהוא אומר דבחפיסה, דיהא מוכח מכח זה דהוא אינו מיב"ש אחר, בזה אין החזקה וסימנים מסייעים להדדי דהחזקה מורה דנתגרשה, והסי' דידיה אינו מורה רק לגרש אותה בגט זה, מש"ה כיון דאינם מחזיקים להדדי על ענין אחד א"י לגרש בה דחיישינן ליב"ש אחר, ול"א דע"י שנותן לה גט זה עתה לגירושין יש לה ב' ראיות דמגורשת החזקה והסימנים כיון דלא מסייעים להדדי על ענין אחד ודו"ק

ובדרך עיוני בחידושיו של הרב הנ"ל ראיתי שהביא קושיא בשם חכם אחד אהא דפרכינן דלמ"ל קרא לפסול טריפה לגבוה נילף בק"ו דמה בע"מ שמותר להדיוט פסול לגבוה טריפה שאסורה להדיוט לכ"ש, והא הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל, דבאם לא ימצא בהמה אחרת יהי' יושב ובטל, כההיא דפסחים גבי ביעור חמץ, ובסוכה גבי לסכך בד' מינים והאריך בזה למאד בישוב קושיא זו, ולענ"ד במחילה מכבודם אין התחלה לזה, דפסחים דקולא וחומרא בגברא בחיובו אמרינן כך דדלמא בחמץ כיון דאיכא בל יראה הקפידה התורה שלא יהא יושב ובטל, ורק בנותר דאינו חמיר כ"כ הוא דבשריפה ולא חיישינן דלפעמים יהי' יושב ובטל, וכן בסוכה אמרינן דאדרבא מצד חומרתו דנוהג גם בלילה הקפידה התורה דלא יהא יושב ובטל ממצוה זו, אבל הכא גבי קרבן דבקולא וחומרא בעצמות הבהמה להקרבה ל"ס כן, ושפיר דנין בק"ו מה בע"מ דמותר להדיוט אפ"ה פסולו לגבוה ואם לא משכחת אחרת יבטל מקרבן ולא יקריב את זאת מחמת הפסול שבו, מכ"ש טריפה דפסולו ביותר דאסור אפילו להדיוט, מכ"ש דלא יקריבנו אף אם יצטרך להיות יושב ובטל מהקרבה א"ש לומר דהיא הנותנת דמחמת דחמיר יותר לא יהא יושב ובטל, דהא החומרא הוא בפסולו דהקרבן, וכיון דפסול זוטרא מעכב הקרבה ול"ח ליושב ובטל, מכ"ש פסולו ביותר דלעכב הקרבה אף במקום חשש יושב ובטל, והוא נכון מאד בעזה"י

תשובה קיג לידידי הרב ר' שמעון אב"ד דק"ק אובערזיצק

מ"ש רומפ"כ בטורי חוה"מ (סי' ק"ל) דאמאי חיישינן לנפילה דמ"ש משטר למ"ד דנקנית במסירה דא"צ להביא ראיה דהא ה"נ הוי כח השטר כמ"ש הרמב"ם דגובה ממשעבדי, ולהר"י הוי שטר לגבי בנ"ח, אינו נראה דזה הכל בכתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו, הא לא"ה אף ששט"ח יוצא מתחת יד הערב, הוי רק כמלוה ע"פ כמ"ש הב"י בשם הר"ן, והרי הטור שכתב דכל זמן שאין לו עדים דיכול לומר נפל או פקדון