רבי עקיבא איגר תנינא קכא

להניחו, כיון דאינו גובה ממשעבדי, ובזה ל"ש לומר דסתמא קתני אף בת"ז וכנ"ל, דהא אביי ס"ל אדם פורע תוך זמנו, א"כ יהי' מוכח מזה דגם בשטר שלא באחריות אינו נאמן פרעתי

אמנם גם מזה לא מוכח, די"ל דמ"מ קשה כיון דלא יגבה בו לעולם ולמאי מחזירין למלוה, ע"כ לצור עפ"י צלוחיתו ומוכח דיש בנייר ש"פ, ויקשה דנחזיר ללוה לצור דהא טוען פרעתי והנייר שלו, ואי דטען מזוייף בזה יקשה איך יחזור דלמא יבורר דטען מזוייף וימצא קיום ע"י דדימה וזייף, דחיישינן לכך מחמת ריעותא דנפילה ויגבה מבנ"ח דהוחזק כפרן, אע"כ דמוקי בחייב מודה וחיישינן לפרעון, ושמואל מוקי בטוען מזוייף והוצרך באמת להמציא דאומר הי' ר"מ דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבנ"ח, והיינו אף באומר להד"ם דהשטר חספא בעלמא הוא, והסברתי לי די"ל דס"ל כיון דדרך שטרי ראיה עשויים לטרוף בו ממשעבדי, מש"ה אם אין בו אחריות אין עליו שם שטר ומקרי מפי כתבם ויכול לומר להד"ם, ומש"ה יחזור לצור דלעולם לא יגבה בו, גם בלא"ה אינו קושיא דנימא דאביי מוקי באין חייב מודה, כיון דקושטא דקתני בברייתא מפורש דאפילו חייב מודה לא יחזיר, ואסיקנא באמת דשמואל תיובתא מהך ברייתא ושפיר אמרינן דאביי מוקי בחייב מודה, באופן דליכא הוכחה מסוגיא זו דשט"ח בלא אחריות דא"נ לומר פרעתי מש"ה הוצרך הרשב"א לבא עלה מההיא דשטר פקדון, והרשב"ם הוצרך לבא עלה ללמדו מדין כת"י דא"נ לומר פרעתי, דזהו מוכח מההיא דכתובות (דף כ"א הנ"ל) דבזה ליכא למימר דהחשש שיגבה בו ת"ז, הא אביי הוא מרא דשמעתתא דכתובות שם ואיהו סבר אדם פורע ת"ז והריטב"א שם כתב באמת לתרץ אההיא אבל מגילתא לא, דהחשש שיגבה בו ת"ז ותמוה לי, דהא אביי ס"ל דאדם פורע ת"ז,] ודו"ק: תשובה קיא לכבוד אחי חביבי הרב הגאון האב"ד דק"ק מאטיסדארף הרב רבי בונם נ"י

מ"ש אחי רומעכ"ת לתמוה על הפ"י בסוגיא דתרי ותרי שכתב רמ"י מדינא קאמר דבעי' נשאת בתחילה דהוי חזקת היתר, דא"כ לא הקשו תוס' כלום בסוגיא דב"ב, דמאי ארי' ניסת אפילו התירוה נמי הוי זילותא דבי דינא, הא מ"מ בהתירוה מדינא אסור עכ"ד

נ"ל דהתוס' ב"ב אזלי בשיטת הר"י בר ברוך דמיד שבאו עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, וע"כ לרמב"י בבאו עדים המתירים תחילה דתצא הוא רק חומרא ושפיר הקשו תוס' אולם זה אינו דהא כל עיקר טרחתו דהפ"י להשוות סוגיא דיבמות דמבואר דרמב"י מדאורייתא אסור בלא נשאת תחילה, לסוגיא דב"ב דתליא בזילותא דב"ד, וא"כ לכאורה לשיטת הריב"ב אין מקום לדבריו, דהא גם בלא נשאת תחילה מותרת מדאורייתא ואי דכוונת הש"ס ביבמות היכי דב' כיתי העדים באו בב"א, הא לשיטת הריב"ב גם לרבנן דרמב"י בכה"ג תצא דלא ס"ל לסברת דייקא, א"כ אם באנו לקיים דברי הפ"י גם לשיטת הריב"ב, צ"ל דבהא גופא פליגי רמב"י ורבנן, דרבנן ס"ל דע"י עדים המתירים תחילה אתחזק להיתירא, ורמב"י סבר דלא אתחזק להתירא רק ע"י דנישאת תחילה, וא"כ עדיין לא הקשו תוס' כלום, ודוחק לומר דתוס' ב"ב ס"ל ב' הסברות דלרבנן דייקא מגרע לחזקת א"א, וגם סברת הריב"ב דע"י עדים אתחזק להתירא, וביבמות מיירי בבאו בב"א, וא"כ יפה הקשה אחי בזה

אולם באמת יש לקיים דברי הפ"י ובסגנון אחר, ולא יצטרך לדוחקא דהפ"י דס"ל לסוגיא דב"ב מסברא דאף אתחזק בהיתירא ע"י דנשאת תחילה ראוי לאסור מדרבנן לולי טעמא דזילותא דב"ד, ולמסקנא בהא לחוד דאתחזק היתירא מהני, והיינו דבלא"ה קשה על הפ"י, הא מ"מ למ"ד תרי ותרי ספיקא דאוריי', א"כ בלא"ה ליכא חזקת איסור, מה חילוק יש בין באו עדים תחילה לנישאת תחילה, הא ליכא חזקת היתר, דתרי ותרי מסלקים כל החזקות, ודוחק לומר דחז"ל החמירו בתרי ותרי ליזול בתר החזקות לחומרא, ולזה נ"ל דהסוגיא דיבמות אזלא להלכתא דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן ושפיר אמרינן דלרמב"י מדאורייתא בעי' נשאת תחילה שיהי' חזקת היתר אבל סוגיא דב"ב אזלא למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ הא דבאו עדים תחילה דתצא משום דחז"ל החמירו אף בספק השקול, והוא והיא אומרים ברי, א"כ הא דנישאת תחילה דל"ת ע"כ משום זילותא דב"ד, ולמסקנא הסוגיא ב"ב דל"ח לזילותא דב"ד, באמת הא כהלכתא, דקיי"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן, וקיימינן דרמב"י מדינא קאמר וכסוגיא דיבמות וא"כ שפיר הקשו תוס', ושני הסוגיות עולים לנכון

אולם ביסוד דברי הפ"י דתוס' מודים להריב"ב דנישאת הוי חזקת היתר, טובים דבריך לסתור דבריו ממה דהקשו ביבמות דהתם מיירי בנתייבמה, ובלא"ה נסתרו דברי הפ"י ממה דהקשו ב"ב דבנישאת ואח"כ באו עדים דליכא דייקא דבב' עדים ליכא חומר, ואמאי לא תצא, ולא ניחא להו דבניסת תחילה ממילא ליכא חזקת היתר, אע"כ דס"ל דגם בזה נשאר חזקת איסור בתוקפו

ובדברי תוס' אלו איני יורד לעומק דבריהם הקדושים במ"ש בכתובות (דף כ"ו) ועוד כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן יש לאוסרה כדאמרינן גבי ינאי, ולא זכיתי להבין, דמה עדיפות קושיא בזה מכח דתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, וע"כ כוונתם דתרי ותרי אם הוי ספיקא דאורייתא, מסלקים כל החזקות מוקמינן סוגיא דיבמות באומרת ברי לי, וכמ"ש תוס' יבמות, אבל למ"ד דתרי ותרי הוא ספק דרבנן דבחזקת היתר מדאורייתא מוקמינן אחזקה ורק מדרבנן החמירו ממילא היכי דאיכא חזקת איסור הוי חזקה דאורייתא ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה ומה הוסיפו להקשות בדרך ועוד, וצ"ע

ובזה תמוהים דברי המהרש"א גיטין (דף ט' ע"א) ד"ה סמוך אהני עפימ"ש וכו' אי לאו דנוקמי אחזקת א"א, ואינו מובן לי, דמשמע דאם תרי ותרי ספיקא דאורייתא בלא"ה פרכינן שפיר דהוי ספיקא דאורייתא, אלא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ליכא קושיא רק מכח חזקת א"א, וזה תמוה, דתרי ספיקא דרבנן, היינו במקום חזקת היתר, אבל בליכא חזקת היתר פשיטא דהוי ספיקא דאורייתא ול"צ לבא מדין דאוקמינן בחזקת א"א

מ"ש אחי נ"י על קושיית הבית מאיר סי' קנ"ב דבתרי ותרי נישאת לא תצא, הא הבנים יהיו אסורים לבא בקהל דהוי ספק ממזר, די"ל דהאב נאמן להכשיר לבנו כיון דהאמינתו התורה לפסלו, ק"ו להכשירו, זה אינו, דלא עדיפא נאמנות דהאב מעדות של כת השניה דמ"מ הב' עדים שאומרים הויין כתרי לגבי העדים ולגבי האב, דתרי כמאה, אולם דבריך מספיקים ליישב במה שעמדתי בתוס' גיטין (דף י"ט ע"א) שכתבו דהאידנא כותבין זמן בגט שלא יחפה על בניה ממזרים וכ"כ הרא"ש

ובזה אמרתי ליישב בסוגיא דלשם מה דהי' קשיא לי, במה דפרכינן שם א"ל אביי לר"י ג' גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן, ולכאורה תמוה לי, למה צורך להקדמה זו דמתני', הא אף אלו היה אמרינן דחז"ל החמירו לשוי' גם להולד ממזר, הא מ"מ פשיטא כיון דמה"ת הגט כשר א"א לדונה במיתה, ומה הועילו חכמים בתקנתן [ואולי י"ל דהי' מקום לומר דחכמים הפקירו הנייר בגט כזה, ומדין הפקר ב"ד הפקר וממילא אינה מגורשת מה"ת וקטלינן לה,] ולזה אמרתי דלא חשו חז"ל במה דע"י החיפוי תנצל ממיתה דאין בזה קלקול כ"כ אלא דהוא יעשה כן בשביל חיפוי להצילה ממיתה, ועי"ז יהיו תקלה דיתירו הבנים לבא בקהל, ולזה אם בגט שאין בו זמן מדרבנן הוי