רבי עקיבא איגר תנינא יב

בנו של הרא"ש הנ"ל וא"כ י"ל דע"מ קם דינא בסברת הכחלת שבעה דהשם במקומו לכ"ע אסור לקדור, ובספר כנפי יונה להגאון מעיל צדקה כתב כן אסברא דנפשיה ע"ש, ואך מ"מ הא דברי השב יעקב בדקדוק לשון הרא"ש דכתב מוטב לסלק וכו' משמע דמדרך חומרא הוא אבל אדינא מותר הקדירה, ובשעת הדחק באמת מותר הרי דאף בנידון דהקדירה בשביל תיקון אחר אין בו איסור מדינא וכן גם להרא"ש ליכא איסור מדינא, והרשב"ץ היתיר לגמרי, שפיר יכולים הסופרים להחזיק במנהגם ולקדור עם עוד איזה תיבות כמו שהעיד בתשובת מעיל צדקה בשם מורו שנהג כן, כן נראה לענ"ד

תשובה ז לידידי הרב רבי משה נ"י בק"ק שובין

ע"ד שאלתו שמכר חדר מיוחד עם החמץ שבו לנכרי ואמר לו שכל חמצו שיש לו במקום אחר הכל יהיה קנוי לו אג"ק, ואחר פסח וצא שעורים כתושים בחדר אחר, והורה לו המורה להשליכם למים, דלא קנאם הככרי, כדאמרינן פ"ק דמציעא (דף ט"ז) גבי מה שאירש מאבא, התם לא סמכה דעתיה ה"נ לא סמך דעתיה, דשמא לא יהיה לו חמץ יותר, ומעלתו פקפק בזה, דא"כ היאך מהני מכירת כתובה נימא דלא סמכה דעתה דשמא תמות קודם, אע"כ כיון דקונה בטובת הנאה על ספק זו קנאה, ובאמת גם במה שאירש מאבא אם קכה בטובת הנאה קכאה, וא"כ ה"נ בחמץ דקונה בדבר מועט דהיינו בטובת הנאה קנה עכ"ד

ובדברים שכתב מעלתו שגג למאוד דהדבר פשוט דכל מוכר מה שאירש מאבא, היינו בטובת הנאה, דהרי כאומר אם אירש יהא מכור ואם לא אירש לא יהא מכור וכי ניקום ונחלק דהדמים מודיעים אם קכה ביוקר או בזול, גם הרי פשוט דנה שאירש מאבא נתון לך ג"כ לא מהני: ובאמת אם היה קושייתו קושיא ממכירת כתובה היה מקום אתי ליישב דהרי מפירש"י בב"מ דלא סמכה דעת דשמא ימכור האב הנכסים ולא יירש, מדלא פירש שמא ימות הבן בחיי האב, משמע דמשום חשש מיתה לא מקרי לא סמכה דעתיה, וא"כ במכירת כתובה דליכא רק הספק דמיתה בזה סמכה דעתיה

אמנם זהו נסתר אמ"ש הר"ן פ"ד דכתובות (דף ע"ט ע"ב) בשם הירושלמי דבמוכר הבעל נכסים ומתה בחייו דלא מהני דהוי כונו בן שמכר בנכסי אביו ומת האב עיי"ש, והרי התם ליכא למיצר לא סמכה דעתיה דשמא תמכור דהא מכירתה בטילה (ותקנת אושא, אע"כ דלא סמך דעתיה משום שמא ימות הוא קודם ומה דבאמת לא פירש"י במה שאירש וואבא החשש דשמא ימות כדמוכח מהירושלמי הכ"ל, י"ל דדוקא באשה דמצוי ג"כ שימות הבעל קודם לאשתו, אבל זה לא שכיח שימות הבן בחיי האב וכמ"ש תוס' ב"ב (דף קנ"ח ד"ה ובה"א) וא"כ סמך דעתיה דלוקח בזה עש"ה הוצרך רש"י לפרש דשתא ימכור

ועיין בתוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב ד"ה ורי"א וכו') דהוי כמו אה שאירש וכו' וכן הקשה הרמב"ן בחידושיו ב"ב, ולפי הנ"ל דהא במה שאירש מאבא עיקר הטעם דלא סמך דעתיה דחושש שיווכור האב וזהו ל"ש הכא, דא"א להאב למכור כדקתני בוותני' מכר האב מכורים עד שימות האב, וא"כ בטוח הלוקח שיגיע הגוף להבן דזה ל"ש שימות הבן קודם, מש"ה קנה לוקח וק"ל. וא"כ ליתא לתירוצו הנ"ל, דגם במכירת כתובה נימא דלא סמכה דעתיה כיון דהוכחנו מירושלמי הנ"ל דחושש שימות הבעל מקודם מכ"ש דחושש שתמות היא קודם דשכיח יותר כמ"ש תוס' כתובות (דף נ"ב ע"א ד"ה רצה ובדף פ"ג ע"ב ד"ה מיתה שכיח): אבל באוות מעיקרא דדינא לא קשה אמידי דדוקא בדבר דא"א לחול הקנין עתה, דהיינו שלא בא לעולם או שאינו עדיין ברשות המקנה בזה אוורינן לא סמכה דעתיה דשמא לא יבא לידו מעולם אבל וכירת כתובה דהקנין חל עתה על השטר שזה יש לה למכור וכן במוכרת החוב כתובה במעמד ג', דהחוב הוא שלה ומוכרת את שלה, והקנין חל מיד בזה ל"ש לא סמכה דעתיה וקנה ופשוט: ובעיקר הדין בנ"ד הדבר פשוט דקנה החמץ דבאומר סתם כל חמצי שיש לי בעולם מכור לך קנה, כמו באומר כל נכסי מכור לך, כדאיתא בש"ע חוה"מ (סס"י רי"ח) [ובאמת איני יודע ההפרש, דמ"ש באומר כל מה שיש בביתי מכור לך דלא מהני להרמב"ם והש"ע (רס"י ר"ט) וגם באומר כל וזה שיש לי בעולם כמ"ש הרמ"א שם, וה"ה לב' שהחליפו כל אשר להם, ואיני יודע ההפרש בין כל נכסי ובין כל מה שיש לי בעולם וצע"ג] וא"כ למה יגרע במה שאומר כל חמצי שבחדר זה וגם כל חאצי שהוא במקום אחר והכא עדיף יותר דכל חאצי הוי מין מסויים דגם להרמב"ם אהני, [ומלשון הרמב"ם נראה דחמצי לא מקרי מין ידוע, דכתב דצריך שיאמר ערימה חטים שק תאנים, אבל לא ערימה תבואה שק פירות] לזה הדבר פשוט דהמכירה הי' כדינו

ידידו עקיבא. תשובה ח לידידי הרב ר' זעליג נ"י בק"ק לייפניק

על שאלתו במצא תפילין שהיה של ראש מסודר כשינות ר"ת, אם יש היתר לסדר הפרשיות כסדר רש"י ולצאת בהם י"ח, או כיון דלרש"י התפילין ההמה פסולים והויין כקמיע בעלמא וכנכתב שלא לשמה דמי

לענ"ד לא מסתבר למימר לדונו לשלא לשמה, דיותר נראה כיון דאין מהצורך שיכוין במפורש כוונת הכתיבה לשם קדושת תפילין דרש"י או דר"ת, אלא סגי בסתם במכוון לכתוב לשם קדושת תפילין והרי נכתבו לשם תפילין, וראיה לזה ממ"ש המרדכי והסמ"ג ראיה לשיטת רש"י מדשלחו מתם שנפלה הבימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישינים מסודרים כרש"י והדרישה (סי' ל"ד) כתב ושמעתי בשם אורי שאין לסתור חוזה שיטת ר"ת, דאדרבא לר"ת מצינן למימר דזהו הי' פסולן שנכתבו שלא כסדר הדין ולכך כקברו בדרך גניזה בקבר יחזקאל כדין ספרים פסולים דנקברים בקברי צדיקים וזהו גניזתן, והב"ח כתב ויש דוחים דלפי דפסולים היו גנזום, ולא כהירא דלא היה צריך גניזה אלא להחליף הנחתן מבית זה לבית זה הרי מבואר בב"ח דאם הלכה כר"ת תפילין שנסדרו כשיטת רש"י יש תקנה להחליפן א"כ ה"נ בהיפוך מר"ת לרש"י: ואף דלכאורה יש לדייק בהיפוך מדלא חש הדרישה לסתירת הב"ח שהוא פשוט מאד, לכאורה מוכח דס"ל להדרישה דא"א בחליפין דמקרי כתיבה שלא לשמה, ובזה פליגי הדרישה והב"ח אי מקרי שלא לשמה או לא. נלענ"ד דאין מזה הכרע לעשות פלוגתא חדשה די"ל בכוונת הדרישה כיון דלרש"י פרשת והיה אם שמוע מסיימין על הארץ בסוף שיטה כמ"ש הלבוש. ופרשה שוע בין לר"ת בין לרש"י מתחיל מתחילת השינוה דכיון שהיא פתוחה ווניחין בסוף הפרשה שלפניה חלק ט' אותיות ומתחילין שמוע בתחילת שיטה דבזה הוי פתוחה לכ"ע, א"כ אם נחליף לעשות לסדר כר"ת, דהיינו תחילה והיה אם שמוע ואח"כ שמע וממילא לא יהיה הפסק פרשה כלל דהא כפי שעשה הסופר כרש"י לא הניח בסוף והי' אם שמוע כלל חלק ואין כאן הפסק פרשה כלל ואף דהמג"א (סי' קמ"ח) כתב וז"ל, כתב סמ"ק דבתפילין של ראש שהם ד' קלפים אין להקפיד בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד עכ"ל, ווומילא משמע דגם בליכא חלק כלל אין קפידא כיון דכל קלף הוא בפ"ע ואין לו חבור עם האחרות א"א אין לסתור וכח זה דינא דר"ת דדלמא ר"ת ס"ל דלא כהסמ"ק, וס"ל דגם בד' קלפים ראוי להקפיד על הפתוחות וסתומות, ולזה מדוקדק לשון הדרישה במ"ש ואין לסתור מזה דעת ר"ת