רבי עקיבא איגר תנינא קד

ורבא, ובלא"ה לא מסתברים דברי הברית שלום הנ"ל דמלבד דמסתימת הפוסקים לא משמע כן, גם אמאי גובים מיתמי ת"ז בלא שבועה, נטעון שמא הי' אביהם טוען דפרע זוזא זוזא, וביותר לשיטת הרמב"ן דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא

ומדי דברי בהא אזכיר מה דנ"ל בדברי תוס' הנ"ל דהו"מ לומר ולטעמך, דהקשה שם המהרש"א דמאי פרכינן מסיפא בחזקת שלא נתן, הא התם דמי לשכירות בית דאפילו אביי ורבא מודו, ומה דתירץ המהרש"א כיון דבידו לבנות דמי לחוב דעלמא, לא נ"ל, דהא תוס' כתבו דבשכירות בית חושש שמא יפול הבית של משכיר, הרי דחושש לאונסים, א"כ ה"נ שמא יארע לא אונס שא"י לבנות

ונ"ל דבלא"ה צריכים להבין, דאיך מדמינן סיפא דמתני' לחוב ת"ז הא אלו ידעינן שדעתו לבנות בגובהו כמו כותל חבירו חייב לשלם מיד ולסייע בכולו כמו שהדין באפריזא ובקבעתא דדורא רק מחמת שאינו ניכר וידוע לנו דעתו כמה רוצה להגביה, אי' הב"ד יכולים לחייבו יותר ממה שסמך וכיון שכן זה הסומך שיודע בעצמו שרוצה להגביה כותלו כמו כותל חבירו הוא יודע בעצמו שמחוייב בכולו, ואלו הודה בפנינו על רצונו זה הי' מחוייב מן הדין בכולו, א"כ הני ממש אח"ז, וצ"ל כיון דמ"מ כיון דאין חבירו יכול לתבעו בב"ד לסייע בכולו, כיון שאינו ניכר גילוי דעתו, וא"י לתבועו רק על מה דסמך, ממילא מתרצה בטוב להמתין לו עד שיגמור כותלו וידע כמה יתבע ממנו, ושפיר דמי לת"ז, אף שידע בעצמו שמחוייב, מ"מ באמת חבירו רצונו להמתין לו עד יגמור כותלו ויהי' מבורר החיוב, ומעתה ממילא לא קשה מידי קושיית המהרש"א, דשפיר פריך הש"ס לאביי ורבא דס"ל אדם פורע תוך זמנו, ה"נ יהא נאמן לומר פרעתי, דל"ש שמא יארע אונס ולא יבנה, דהא היא יודע בעצמו אף אם יאנס ולא יבנה, מ"מ הוא מחוייב לשלם, כיון דדעתו באמת היה להגביה כותלו וניחא ליה בבנין חבירו, ודמי שפיר לחוב ברור

ומיושב בזה מה דתמוה לי במ"ש הרמב"ן בההיא דאחזיק לאורדי, דבסמך לו תקרה דנאמן לומר שנתן, דבזה ידוע לכל דמחייבים ליה רבנן, כיון דמשתמש בכותלי הבית עיי"ש, ותמיהני, א"כ מאי משני הש"ס מי יימר דמחייבו ליה רבנן הא בדעתו לסמוך התקרה ויודע דאז יחייבו לו רבנן ומקדים לפרוע מקודם, ולפי הנ"ל ניחא דבזה שפיר אמרינן כקושיית המהרש"א דחושש אולי יארע אונס ולא יבנה ולא יסמוך התקרה ועל רצונו לחודי' בזה חושב דלא מחייבים ליה רבנן כיון דבאמת לא נשתמש, ולדעתו דבלא מעשה השימוש באמת אינו חייב, הוי ספק אצלו שמא יאנס ולא יבא לידי חיוב ונכון

תשובה צח לכבוד הרב רבי משה אב"ד דק"ק זאנדמישל נ"י

מה דתמה מעכ"ת בתוס' בב"מ בסוגיא דמצא שט"ח, כיון דנפל איתרע ולא מהני קיום דאמרינן דדימה וזייף אלא דאנן לא טענינן מזוייף כזה כ"ז דלא טען הוא, ומש"ה מצא שטר הקנאה יחזיר, הא מ"מ נטעון פרוע דהוא נאמן במגו דמזוייף כמ"ש תוס' שם, דאף במקום דלא טענינן מזוייף טענינן פרוע במגו דמזוייף כמו החזרתי במגו דנאנסה

נ"ל דלק"מ, דהא בלא"ה אף להצד דהיכי דהוא נאמן רק במגו היכי דלא טענינן עיקר הטענה, ה"נ לא טענינן המגו, מ"מ כמו דחזינן דמכח הריעותא נאמן דדימה וזייף בלא מגו, ה"נ יהא נאמן מכח הריעותא דנפילה דפרוע, ובהכרח צ"ל דפרוע גרע יותר מלטעון, מטענת דדימה וזייף, דהך סברא דאי אמרת דפרע מקרע הוי קרע ליה אלים טובא ולא חיישינן לה כלל אף במקום ריעותא דנפילה, וכיון שכן ממילא לק"מ, דכמו דלא טענינן דדימה וזייף אף דהוא נאמן מ"מ כיון דרחוק הדבר דדימה וזייף אנן לא טענינן שהי' כן, ה"נ לא טענינן פרוע, דרחוק הדבר שפרע והניח שטרו בלא קרוע אנן לא טענינן שהי' כן, ובאמת אפשר אלו הי' בפנינו וטוען פרוע דנאמן במגו דמזוייף, ואפשר אפילו בלא מגו מכח ריעותא דנפילה נאמן פרוע בעצמותו כמו דנאמן דדימה וזייף, אבל מ"מ אנן לא טענינן שהי' כן, דרחוק שהיה כן

ולכאורה בלא"ה מוכח לומר כן מהא דפריך ולשמואל דאמר ל"ח לפרעון ולקנוניא מא"ל, ולכאורה קשה לי, הא אפשר לומר דשמואל חייש לקנוניא, אלא דלא חש לפרעון, והכא במצא שט"ח הא נאמן לומר פרוע, במגו דכתבתי ללות ולא לוה, ולא מטא לידי' ומש"ה לא יחזיר דטענינן ללקוחות פרוע במגו דמזוייף ואינו נאמן בהודאתו לחייב ללקוחות, למה דנראה מדברי הש"ך סי' צ"ט סי"ב, דאף היכי דנאמן רק מכח מגו, ה"נ בהודאתו לחוב לאחרינא, אע"כ דלשמואל גרע טובא טענת פרוע ולא טענינן אנן, ואף דליכא ראיה גמורה מזה, די"ל כיון דטענת פרוע גרוע לשמואל, היכי דמודה לא טענינן אנן ולחוש לקנוניא, מ"מ י"ל דלא טענינן ליה אנן כלל, כמו דלא טענינן אנן דדימה וזייף ואדרבא מרווח יותר, די"ל הא דפסיקא ליה להש"ס למפרך ולשמואל וכו' מכח סברא הנ"ל דלא טענינן אנן, היינו מכח מימרא דשמואל עצמו, דהא בהקנאה ג"כ נאמן פרוע במגו דדימה וזייף ואפ"ה לא טענינן אנן

אולם קשה לי בסוגיא דב"ב (דף ע' ע"ב) דייני גולה אמרי נשבע וגובה כולו וכו' מנ"ל למידק מזה דשטרך בידי אלים כ"כ לשווי' אנן סהדי דלא להמני' במגו, דלמא אלים רק לשוי' טענת פרוע לטענה גרוע מאד דלא נטעון אנן כמו דלא טענינן דימה וזייף, ובאמת בלא"ה קשה כן בסוגיא דב"ב הנ"ל, דהא נאנסה לא טענינן לה דהוי ל"ש, א"כ מנ"ל למידק דשטרך בידי מאי בעי אלים כ"כ דלא נאמינו במגו דלמא מהימן במגו, אלא דהחזקה דשטרך וכו' אלים לשוי' פרוע לטענה דלא שכיח, דאינו שכיח לפרוע ולהניח השטר, ולא טענינן כמו דלא טענינן נאנסה, אלא דלפי הנ"ל קשה ביותר דהא חזינן כן לשמואל גבי הקנאה דאפילו בריעותא דנפילה גרוע טענת פרעון דאנן לא טענינן וצע"ג

תשובה צט

נשאלתי מת"ח מופלג ברש"י חולין (דף קכ"א ע"א) אההיא דנבילת עוף טהור צריכה מחשבה לקבל טומאה משרץ, הא בסוגיא דנדה (דף נ"א) מבואר דא"צ הכשר שרץ ולא הכשר מים, וכ"כ הרמב"ם והר"ש ריש טהרות

לכאורה היא תמיה עצומה, וחובה עלינו לטרוח ולמצוא יישוב, בפרט שדברי רש"י אלו נאמרה ונשנית גם בבכורות (דף י' ע"א) ולזה נראה דרש"י בחולין ובכורות ס"ל דרק הכשר מים לא בעי' דפשטא דלימודא דתנא דבר"י מוכי יותן מים, היינו לענין הכשר מים דמיניה מיירי הקרא, ועלה אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, אבל לענין הכשר שרץ לא ממעטינן לה, ומה דאמרינן מ"ש הכשר שרץ דלא בעי' מדתנא דבר"י הכשר מים נמי לא תבעי, היינו דזהו בודאי א"א לאמרו דלענין הכשר שרץ ממעטינן ולענין הכשר מים לא ממעטינן, דהא עיקר קרא מיירי בהכשר מים, וכיון דממעטינן מהכשר שרץ מכ"ש דממעטינן מהכשר מים, אבל בהיפוך שפיר די"ל דממעטינן רק מהכשר מים ולא מהכשר שרץ, ויצא לרש"י כן מההיא מימרא דחולין שונין ישראל בטומאה וכו' וצריך הכשר מים, ואמאי לא נקט נמי הכשר שרץ, אע"כ כיון דעיקר החידוש דלא מקרי סופו לטמא ט"ח כדאמרינן הואיל ויכול לגררה, מש"ה נקט הכשר מים, דלענין הכשר שרץ ליכא חידוש דאף אם מקרי סופו לטמא ט"ח בעי' הכשר שרץ, גם י"ל דס"ל לרש"י דזהו פירוש הסוגיא דזבחים (דף ק"ה ע"א) אמרי במערבא צריכא הכשר ממקום אחר,