רבי עקיבא איגר תנינא קה

היינו דתנא דברים ממעט רק מהכשר מים, אבל מ"מ צריכא הכשר ממק"א, היינו הכשר שרץ, ומש"ה שעיר המשתלח אינו מטמא, דבחייו אינו מקבל טומאה משרץ, ואף דרש"י זבחים שם נדחק לפרש בדרך אחר, הא בלא"ה דברי רש"י סותר לרש"י בחולין ובכורות הנ"ל, דבזבחים, שם כתב רש"י במפורש אבל מי שסופו לטמא ט"ח א"צ ליגע בשרץ וכו' א"כ י"ל דגם בפירוש הסוגיא פליגי הני מימרות רש"י, דלפי"מ דס"ל בזבחים דגם הכשר שרץ לא בעי, ומש"ה הוצרך רש"י לדחוק בפירוש הסוגיא, אבל דעת רש"י בחולין ובכורות לפרש הסוגיא כפשטא דבעינן הכשר שרץ וכנ"ל, וכ"מ שכתב הכ"מ פ"ג מהל' אבות הטומאה בכוונת הראב"ד, בהשגות שם בדרך השני, אף דבתשובת חכם צבי סי' ק"ז השיג לנכון על הכ"מ דאין זה כוונת הראב"ד, מ"מ נקטינן מיהו דהי' ס"ל להכ"מ לפרש הסוגיא כן, א"כ י"ל דרש"י ס"ל לקושטא דמלתא הכי

ובאמת קשה לי על הכ"מ הנ"ל, דא"כ הו"ל לתרוצי בנדה (דף נ"א) דמה דאמרי ריב"נ לא יטמא טומאה קלה דלא במחשבה, היינו דטומאה קלה קיל דבעי' הכשר שרץ, ואפשר לומר דבעי לאסוקי אף לר"מ דסבר בזבחים דשעיר המשתלח מטמא מחיים, וע"כ דלא בעי הכשר שרץ, אבל לרבנן דר"מ בעי' באמת הכשר שרץ, והרי בלא"ה צ"ל כן אף לפירוש החכ"צ בהראב"ד דשינוי' דזבחים היינו דרבנן לא ס"ל לדתנא דבר"י א"כ הו"מ לשנויי' בנדה דריב"נ ס"ל כרבנן דר"מ דלא ס"ל לדתנא דבר"י, אע"כ דבעי לאסוקי דיסבור כר"מ ה"נ י"ל להכ"מ [ויש לחלק קצת, דלהראב"ד דאין הלכה כרבנן דר"מ, דהא קיי"ל בכל דוכתא דההלכה כתנא דבר"י, מש"ה בעי לאסוקי דיסבור כפי ההלכה, משא"כ להכ"מ דהלכה בזה כרבנן דבעי' הכשר שרץ, ומ"מ ליכא קושיא כ"כ, ואך להראב"ד בדרך הראשון דמפרש בסוגיא דזבחים דהכשר ממק"א בעי' הכשר מים, ורק לענין שרץ לא בעי, זהו ודאי תמוה לענ"ד דהא בסוגיא נקט בפשיטות מ"ש הכשר שרץ דלא בעי' וכו' הרי דזהו פשוט דאם הכשר שרץ לא בעי גם הכשר מים לא בעי וצ"ע]

ועיין במשניות בתוס' חדשים בשם מהרש"ח ריש טהרות במ"ש על קושיית תי"ט דשם דבפחות מכזית בצירוף עם אוכלים אחרים, כיון דאין סופו לטמא ט"ח בעי' הכשר שרץ ומים, ואישתמיטתי' סוגיא ערוכה כריתות (דף כ"א ע"א) דמוקי למתני' דנבילת בהמה טמאה דצריכה מחשבה דמיירי בפחות מכזית, וצירפם ומ"מ קתני בסיפא דאין צריך הכשר דמ"מ מקרי סופו לטמא ט"ח

תשובה ק לכבוד הרב רבי יוסף נ"י אב"ד דק"ק בריג

על קושיית רומעכ"ת בסוטה (דף כ"ג) מנחת כהנת לרבנן עבדי לה כר"א בר"ש, הא קיי"ל דבעל שנתן לאשתו מתנה אין הבעל אוכל פירות, ומבואר בש"ע דאם התנה עמה שתוכל למכור התנאי קיים, וא"כ יש תקנה בפשוטו שיתן לה בתורת מתנה, וביותר לרש"י דמיירי במנחת נדבה

נראה לענ"ד, דעל מנחת סוטה ליכא קושיא, דהבעל הוא בעל הקרבן, ומביא משלו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג הי"ב מהל' סוטה, אלא כיון דלכפרתה מביא מקרי ג"כ שלה, והכי דייקא לשון רש"י, והן הן דברי הירושלמי רפ"ב דסוטה, והובא בתוס' סוטה (דף כ"ג) דאיתא התם מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כך קדשה לשמו, ותני ר"ח לקרב א"י מפני שותפתה דאשה, לאכול א"י מפני שותפתו דאיש, עכ"ל, והיינו דהירושלמי דן דמנחה זו צריך להיות קדושה לשמו ולשמה, והוא והיא כשותפים, ומביא ראיה מדתני ר"ח דא"י לא לקרב ולא לאכול, וא"כ בין כך ובין כך בין במביא משלו, צריך לקדש לשמה, ובין במנחה משלה לגמרי בענין שאין לבעלה רשות בה, מ"מ צריך שיהי' קודש לשמה, מש"ה מקרי מנחה של שניהם, ומ"ש מעכ"ת נ"י ובפרט לרש"י דמיירי במנחת נדבה, בלא"ה לק"מ, דמירי בהביאה שלא מדעתו והוא לא רצה ליתן לה במתנה, ואף אם בעידן ההקרבה רוצה הבעל בכך אפשר דלא מהני, כיון דכבר הוקדש בכלי

על קושיית רמעכ"ת בסוטה (דף כ"ה) דפליגי בבעל שמחל על הקינוי אחר הסתירה הא ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י ודאי טמא

גם אנכי נתקשיתי תמיד בזה דאף לר"ש דס"ל דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, מ"מ במה דמחל על קינוי איך נסתלק הספק איסור, ובהכרח לומר כיון דבלא קינוי לא הי' איסור כיון שמחל על הקינוי עוקר הקינוי למפרע, והי' כלא קינא מה שאין חולשת שכלי מגעת, דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת, וא"כ מה מהני לענין זה מחילתו, הא סוף סוף בעידן הסתירה הי' הריעותא שהוליד החשש שנטמאה] הכי נמי אף דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, לא דדנין דודאי נבעלה, דכל ספק נגע ברשות היחיד איך אפשר לומר כיון דהוא ברשות היחיד דודאי נגע, אלא דהתורה אמרה דספק זה יהי' דינו כודאי, והיינו כל זמן ששם ספק עליו, אבל כשמחל על הקינוי והוי כלא קינא אין כאן ספק לדונו כודאי, [ומידי דברי אזכיר מה שהרהרתי על קושיית תוס' נדה ריש מסכת ד"ה והלל וכו', וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא אפילו איכא חזקה, הא בסוטה אתרע חזקה, ותירוצם מוקשה מאד, ונ"ל דהא מבואר בסוטה (דף כ"ט) דדרשינן הקרא והבשר כל טהור טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק טהור לא יאכל, א"כ מזה שמעינן דאף באיכא חזקה ספיקו אסור, אלא משם לא ידעינן דספיקן כודאי, די"ל דהקרא קאמר דודאי טהור יאכל וטהור ספק לא יאכל, מספק, אבל לא הוי ודאי וא"כ י"ל כיון דעכ"פ ידעינן דלא אזלינן בתר החזקה, שוב ילפינן מסוטה דספיקו דינו כודאי, דבזה ל"ש לחלק דבליכא חזקה דספיקו כודאי, ובאיכא חזקה ספיקא אסור מספק, דזה אין סברא לומר דהחזקה יעשה אותה לספק, דממנ"פ אם ניזל בתר חזקה יהי' ספיקו טהור וכיון דטמא מספק ומסלקי להחזקה הוי כמו אין לו חזקה, ואי דא"כ הו"מ לומר הצריכותא בסוטה, דאי מסוטה הו"א דדוקא בליכא חזקה, זהו אינו קושיא כ"כ, דבלא"ה הו"מ לומר צריכותא אחרת, כמ"ש תוס' חולין (דף ט' ע"ב)]

על קושיית רומעכ"ת בע"ז (דף י"ג תוס' ד"ה ואת סוסיהם) דהקשו הא צער בע"ח דאורייתא, ותירצו דיש כח לחכמים לעקור עיי"ש, הא למ"ש הרא"ש בשם הרי"ף דיש תקנה בפדיון א"כ בהקדיש והחרים דקיי"ל בהמה תעקר אמאי לא נכוף אותו לפדות בפרוטה

לענ"ד הא גבי נושא ונותן בשוק של ע"ז דקיי"ל תעקר דמנשר פרסותיה ל"ש פדיון, דאין פדיון לע"ז, ובההיא דהקדיש והחרים דאמרינן דתיעקר, היינו דכונסים אותו לכיפה על זה לא הקשו תוס' קושייתם דזהו אינו כ"כ צער בע"ח וכדמוכח מהרא"ש שכתב בבכור בזה"ז אם בא הכהן להכניסו לכיפה אין שומעין לו משום ביזוי קדשים, ולא הזכיר משום איסור צער בע"ח, ומה דפרכינן בסוגיא דגם בהקדיש והחרים יהי' העיקור דמנשר פרסותיה, י"ל משום דסתמא מיירי אף במקדיש תמימים למזבח

ובההיא עניינא קשה לי במה דאמרינן בסוגיא הנ"ל ולהוי כמטיל מום בבע"מ נהי דלא חזי לגופא חזיא לדמי', וקשה לי, הא מקור דין דמטיל מום בבע"מ היא בבכור שאחזו דם, ומשמע דלר"מ אסור להטיל מום בבכור בע"מ והא בבכור ל"ש דחזי לדמי דהא אינו תופס פדיונו וצ"ע

על קושיית רומפכ"ת נ"י בע"ז (דף נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבינה הא פלוגתא דרבנן וריב"י (דף מ"ה) אם בעי' נטעו מתחילה לכך והיאך דבחצי יום עד שירד משה רבינו יהי' אשירות נטעו מתחילה לכך: