רבי עקיבא איגר תנינא קב

אנו באנו לדון כן צ"ל דתלי זה בזה דכיון דדנין מדלא פירשו דהפחת והשבח שלו ה"נ לענין מכירה, וזהו ודאי פשיטא דאין למידין זו מזו וכנ"ל, ולזה לענ"ד אין מקום לדברי הב"ש בזה

ומ"ש ידידי חתני הרב נ"י להוכיח כהרמ"ה דלפי דבריו מיושב קושי' תוס' דבגונב ולד הטעם כיון דאינו יכול למכור ולא מהני יאוש דידי', ידידי חתני בודאי בפשטא דלהרמ"ה ל"ק קושי' תוס' דהרי הרא"ש משיג על הרי"ף בסברא דאיך אפשר לומר דהולד ולד לאשה כיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל, ולשיטתי צ"ל דמ"מ בכפל שאני כיון דאתי מעלמא, עכ"פ פשיטא דלשיטת הרמ"ה החילוק מבואר דבפירי פירי כיון דפירי דידי' הוא ואי בעי שחיט ואכיל פשיטא דכל הזכיות של הולד שלו כקושי' הרא"ש משא"כ בולד דא"י לשחוט ולמכור עדיין זכותה קיימת לזכות בפירי פירי

ומ"ש חתני הרב נ"י להוכיח דהרי"ף ס"ל כהרמ"ה דמיושב בזה קושי' הרא"ש הנ"ל, לענ"ד אינו דאם זהו סברת הרי"ף לא הוצרך להסביר דבפירי פירות כיון דלא אכיל פירי, הא בלא"ה בפירי כיון דאי בעי אכיל להפירי ממילא כל היוצא ממנו שלו משא"כ בולד מלוג והיינו כנ"ל דלהך סברא ממילא ליתא לקושי' תוס', ואדרבא מוכח בפשיטא דהרי"ף לא ס"ל כהרמ"ה דבשלמא אי לא ס"ל כהרמ"ה וס"ל דאף דולד דלי' הוא לגמרי מ"מ ולד דולד דידה, ואינו חושש לקושי' הרא"ש היינו מ' הכרח דמשום דלא ס"ל לחלק בין פירי דמעלמא לפירי דמגופה, וכי היכא דהכפל שלה אף דהולד שלו לגמרי לשחוט ולמכור ה"נ ולד דולד והוצרך הרי"ף לתי' שלו לחלק בין ההיא דהכא לההיא דפרק הכותב, אבל אלו ס"ל כהרמ"ה הי' החילוק מרווח דבפירי דעלמא כקושי' הרא"ש הנ"ל: אמנם מ"מ אין לזה הכרח די"ל דהרי"ף ס"ל דבולד בהמה ליכא שב"א רק בולד שפחה כדמשמע בלשון הרמב"ם כמ"ש הח"מ

ומהיום נלפענ"ד דמ"ש חתני הרב נ"י במ"ש הטור דהרא"ש לא ס"ל כהרמ"ה דיצא לו כן מקושי' הרא"ש על הרי"ף הנ"ל שכ' דאי בעי שחיט לה, דאין מזה ראי' דדלמא ס"ל כהרמב"ם בזה דבולד מלוג ליכא שב"א ואף דהטור לעצמו ס"ל דגם בולד בהמה איכא שב"א מ"מ כיון דכמעט ברמב"ם מפורש בהיפוך דלמא הרא"ש ס"ל בזה כהרמב"ם אבל נ"ל דיצא להטור ממ"ש הרא"ש כ' בה"ג והיכא דמתו אימהון והא דקי"ל כחנני' היינו דמשום חשש מיתה לא יניח מלשחוט והיינו דמחלק דאף דקי"ל כחנני' וא"כ אם איתא דבמתו במקום אומהון קיימא יהיה הדין דא"י למכור מחשש שתמות האם, ע"ז כתב דמ"מ משום חשש מיתה אין מוכריחין אותה להניח מלמכור (ותיבת מלשחוט ע"כ ט"ס וצ"ל מלמכור) והיינו להדיא דלא כהרמ"ה. והנה בפשטא דסוגיא הי' נלפענ"ד דמסתבר דלא כהרמ"ה דלכאורה יל"ד בלישנא דרבא אע"ג דא"ש הלכה כחנני' מודה חנני', דהו"ל לומר בפשיטות מודה חנני' ומה תולה בזה בההלכה להרבות בחידוש אע"ג כו' ובפרט להסוברים דגם בולד בהמה איכא שב"א מהו החידוש ג"כ לרבנן ולזה נראה למה שהקשה הב"ח על הרמ"ה דלענין מאי אי כחנני' דהולד להבעל הא מ"מ א"י למכור דודאי דוחק לומר דהוי שלו לענין כשתתגרש תתן לו דמיו דבפשטא מלתא דתיכף הוי להבעל ע"ש. ובזה ניחא דודאי ביסוד פלוגתת חנני' ורבנן הי' אפשר לומר דשייך ביה ממש שב"א כמו בנצ"ב דא"י למכור ופלוגתייהו אי לבעל או לאשה היינו דס"ל להך ברייתא כברייתא דיבמות דתניא כוותיה דר"א דלא ס"ל כלל לדין שב"א גם בנצ"ב ולזה קאמר אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנני' אף דלפי הלכה קיי"ל ביבמות דהדין עמה וא"כ למאי הלכתא הוי להבעל ומוכח ע"כ דיכול למכור דאינו דומה לנצ"ב מ"מ לענין זה דמי דבנתגרשה נוטלתם: עי"כ ביסוד הדין אין הכרעה בין הרמ"ה להרא"ש וליכא סייעתא ולא תיובתא מדעת הרי"ף וכנ"ל

ואשר דעת חתני הרב נ"י דבמוחזקת יכול לומר ק"ל כהרמ"ה אין זה מוחלט אצלי כיון דגוף החפץ שלו ויכול להכריחה למסרם בידו להשתמש בהם ולבלות אותם, ושוב הוי הבעל מוחזק דבודאי א"י לטעון שאינה רוצה למסרם בידו עד שיתן לה משכון שלא ימכרם או שישבע, דלא מצינו חידוש זה בנצ"ב שתוכל לטעון כן אף לדינא דגמ' בפורטם דבודאי א"י למכור ואי כיון דלפי המנהג עתה דאינה פורטם ותלי במחלוקת הרמ"ה והרא"ש מגרע גרע דתטעון אולי ימכרם כיון דיהיה מוחזק ויהיה רשאי עפ"י הדין למכור ולא מצינו דלפי המנהג שלנו שכל אשה תוכל לתבוע מבעלה משכון או שבועה שלא ימכור וא"כ אף בנ"ד גילה דעת שרוצה למכור מ"מ א"י ליטען כן וא"א לה למנוע חזקתו בנכסי' ליקחם תחי' לבלות אותם, ואולם מ"מ לעיקר הדין כיון דבולד מלוג בעצמו יש מחלוקת הרמ"ה והרא"ש, ובנצ"ב לפי המנהג יוכל להיות דהרא"ש מודה ואין לנו שום סמך וראיה לסברת הב"ש, לענ"ד היה נראה לעיקר דא"י למכור

וע"ד טענת הבעל לעקור למקום מולדתם, בודאי הדבר פשוט שכבר כתבו האחרונים דאין עושים מעשה נגד דעת ר"ת, וביותר דנראה דדעת הרמב"ם וסעייתו רק בנשא סתם ואף אם נתעכב אח"כ במקומה מ"מ בשעת נשואין הוי כנתרצתה כיון דיודעת שאין זה ארץ מולדתה, אבל כדרך שנוהגים עתה ומסתמא אחר הבירור גם בנ"ד הי"ז כן דבשעת שידוכין וכתיבת התנאים נושאים ונותנים מקום דירתם, ומחזיקים לדור פה וא"כ ידעה שיקבע דירתו בעירה י"ל דלא אסקא אדעתי' לחוש ולהתנות שישוב מדעתו אח"כ: בזו רגע בא עסק משפט ומוכרחני לחתום ידידך חותנך הדש"ת. הק' עקיבא גינז מא"ש. תשובה מו לכבוד הרבני המופלג מוה' יעקב בק"ק גרידץ

על קושיית רומ"פ בהרמב"ם פ"ה מהל' גירושין דמנ"ל דקדם הוא לתוך ד"א ברה"ר דאינה מגורשת אף בכדי שתשוח ותטלנו, הא ברה"ר ליכא קנין ד"א, ונהי די"ל דלדידה תקנו מ"מ משום עיגונא, מ"מ אין לו קנין ד"א ברה"ר

לענ"ד הא גם בסמטא יקשה, דהא חז"ל תקנו ד"א לטובת הקונה אבל לא בע"כ וכדאמרי' פ"ק דמציעא בנפילה ניחא לי דליקני בד"א לא ניחא ליה דליקני, והיינו דאינו רוצה לזכות בד"א שיהי' חצירו, וכמו שנכתוב בעז"ה [והפשוט לכאורה דאם קדם ראובן לשמעון בד"א ונפל מציאה לשם, וראובן אמר או גילה דעתו דלא ניחא ליה דליקני דזכה שמעון דכל שאין ראובן רוצה בהד"א זוכה בהם שמעון, וכמו כן להסוברים דבמכר ומתנה ג"כ תקנו ד"א, בודאי הלוקח קונה בד"א אף אם קדם אחר בד"א אלו, כיון דלקנות חפץ זה אין שייכות להד' אמות לקנות לאותו אחר דלא מכר לו המוכר ממילא שייכים הד"א לגבי חפץ זה לשמעון, כך הי' נראה בפשוטו לולי שראיתי להב"ש סי' קל"ט סכ"ג דכתב בפשיטות כגון שבא אחר תחילה והיא באה אח"כ אין לה ד"א, הרי אף דלקנות הגט אין שייכות לאותו אחר, מ"מ לא זכתה היא, אבל לענ"ד יקשה מסוגיא דגיטין גבי מחצה על מחצה דפרכינן והא א"א לצמצם, ואמאי לא בפשוטו, דבתחילה קדם אחר בד"א, ובעודו שם באו האיש והאשה לשם זא"ז, דכיון דאז עדיין האחר שם שקדם להם והד"א הם שלו אין זכות לאיש ואשתו בד"א, ואח"כ כשהלך האחר משם זוכים האיש והאשה ביחד באותן ד"א, אע"כ דלא כהב"ש, וא"כ אף בשעה שעדיין האחר עומד שם, מ"מ לענין הגט זכה בד"א האיש או האשה ומי שקדם זכה, וצ"ע] וכיון שכן דקנין ד"א אינו בע"כ דאדם מה בכך דקדם הבעל לד"א, הא רצונו להקנות לה גט בד"א אלו והוי כאומר לא ניחא לי דליקני לי הד"א, ועכ"פ באמר כן במפורש תהי' מגורשת ואינו במשמע שיהי' הדין כן דסתמא אמרינן קרוב לו אינה מגורשת, אע"כ אף אם אין קנויים