רבי עקיבא איגר תנינא קא

דהרי"ף סבר כהרמ"ה, א"כ בודאי יש לומר האשה קים לי כהרמ"ה והרי"ף

ובאמת צעיר אנכי איש בער לא בינת אדם לי וידעתי כי מסתמא הוכחתי אינה הוכחה, אך בל"ז לקושטא דמלתא כיון דלא מצינו בשום פוסק דרשאי למכור רק הרא"ש לבד סבר כן ובאמת לא מצאתי כלל זה בהרא"ש, ואולי הטור שמביא כן בשם הרא"ש הוא, ומשו"ת הרא"ש הוכיח הטור זה, מדברי הרא"ש הנ"ל מדכתב ולא מסתבר ואי בעי שחיט כו' וסבר הטור דה"ה דיכול למכור כו' יהיה איך שיהי' לא מצינו זה רק ברא"ש לבדו, ומדברי המחבר אין תכרע כלל, אפשר יכולה האשה לומר קים לי כהרמ"ה כיון דהיא מוחזקת וכנ"ל

והנה עוד טען הבעל שרצונו ליסע מפה ולדור בעיר קראנקי עם אשתו והאשה אינה רוצה ליסע מפה, ופה הוא מקום נשואין שלה ומקום מולדתה, ועתה רוצה הבעל שיהיה לה דין מורדת כיון דאין רצונה ליסע עמו

ונלפע"ד דגם בזה הדין עם האשה דאין יכול לכוף אותה דודאי יכולה למימר ק"ל כר"ת כמ"ש הב"ש סי' ע"ה ס"ק ז' דכיון דאיכא פלוגתא לא כייפינן לחוש לר"ת ולר"ת בנ"ד כיון דפה הוא פולאניא, והעיר קראנקי הוא פרייסן אין יכול לכוף אותה דהוה ממדינה למדינה דאין כופין אותה לר"ת, ועיין ב"ש ס"ק א' דאפילו אין חלוקים בלשונם, כיון דחלוקים הם במלכות אין כופין, גם לפי דעת הר"מ אין יכול לכופה כיון דפה הי' מקום נישואין שלה ומקום מולדתה עיין ב"ש ס"ק ב' א"כ הדבר פשוט שאין יכול לכופה

גם נלפענ"ד דבענין זה גם המחבר מודה דאין יכול לכופה דהנה הנשואין היה זה שנה ורביע בערך, בענין שבעת הזאת היה נראה לכל בני המדינה שכל הארץ יהי' או פלניא או צרפת, אכן עתה נתחדש שקראנקי יהיה פרייסן, והנה הטעם שיכול הוא לכופה היינו שע"מ כן נשאה שהיא תלך למדינתו, והיינו דוקא היכא שהי' בעת הנשואין מדינה אחרת, אבל בנ"ד דבעת נשואין היה בעיני כולם שיהיה מדינה אחת או פלניא או צרפת, וא"כ יכולה לומר היא ע"מ כן נשאתיך היינו ליסע למדינתך במלכות פולין או במלכות צרפת, ויהיה הכל מדינה אחת אבל ליסע לפרייסן ע"מ כן לא נשאתיך כאשר אנו רואים יש קפידא בזה דהרי באותה מדינה ומלכות אחת יכול לכופה מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל למלכות אחרת אינו יכול לכופה אף מעיר לעיר דהיא תאמר לא ע"מ כן נשאתיך לדור במלכות אחרת וה"נ אף להמחבר תאמר היא בעת הנשואין שהי' הכל מדינה ומלכות אחת נשאתיך ע"מ לדור במקומך, אבל אח"כ שנעשה פירד ונעשה מלכות אחר אין רצוני לדור שם כנלפענ"ד

תשובה שלום וברכה לכבוד אהובי ידידי חתני חביבי כנפשי הרב המאה"ג חריף ובקי זית רענן מו"ה אברהם משה נ"י אבדק"ק פילא

מכתבך על הדואר הגיעני ע"כ יום א' העבר, ועל מבוקשך להשיב לך אותו יום על הדואר לא היה באפשרי כי כמעט שהובא לידי מכתבך ע"י ציר הדואר כבר הלך הדואר מפה

וע"ד מטלטלים צ"ב שרצון הבעל למכור בודאי הדין פשוט ומבואר בראשונים ובאחרונים דעכ"פ לכתחילה א"י למכור, ואולם הב"ש ונ"ל לדון בדבר חדש דלדידן דאין פורטין שום דבר רק מקבל עליו לשלם כך וכך יכול למכור ודמי לולד בהמת ושפחת מלוג והנה בודאי אם נפרש כפשוטא לדמות דבולד מלוג הטעם כיון דלא פרטה אותה וה"נ בשארי נ"מ בלא פרטה בודאי לא דמי זה לזה כפשטא דמלתא הטעם בולד מלוג כיון דהוא שלו לגמרי רק שבאת לקנות בדמים יכול למכור וכמ"ש גם מעכ"ת חתני נ"י. ואולם לענ"ד כוונת הב"ש כיון דקיבל עליו לשלם כך וכך הוי כלוקח גמור על הנכסים שהכניסה לו כיון דלא פרטתם והוא קיבל בכולל דמי תשלומים סך קצוב הוי קנין גמור וזקפתם דמיהם עליו במלוה לשלם לה לכשתתגרש, וא"כ במה שנוטלת אותם בעין בשעת גירושין הוי כחוזרת וקונאת אותם ממנו בדמים, מש"ה דמי לולד מלוג ואפשר באמת גם ברייתא דיבמות דף ס"ז ע"א בהכניסה לו ב' כלים באלף ועמדו על אלפיים דבזה יכול למכור כלי א' כיון דהיא בעית ליתן דמים ולמשקל בזה א"י למחות לו למכרם והוי כולד מלוג, והיינו הכל כשפורטים ומכנסה לו כלים אלו בשומת קצוב דאף מדינא דגמ' פחתו והותירו הכל לו מ"מ הוי רק שחוזרת ונוטלת את שלה והוא מחוייב באחריות הפחת להשלים הפחת וזוכה בשבח שלהם שצריכה ליתן לו המותר אבל כל שלא פרטתם והוא התחייב סך קצוב יצאו הכלים מרשותה לגמרי, וכשמכרתם לו דמי, ולא מקרי אח"כ בכלל משקל כתובתה רק בכלל נותנת דמיהם דהיינו החוב שלה מהבעל, ומשקל ממנו הנכסים ודמי יותר לולד מלוג, כך היה נ"ל להמתיק סברת הב"ש, ואולם אעפ"כ לעיקר הדין לקוצר וחלישת וגרעון שכלי הדל לא נראה כן מסתימות הראשונים והאחרונים דפשיטא ופשיטא דעדיין הפרש וחילוק רב בין זה לזה וכיון דהרמ"ה ס"ל דאפילו בולד מלוג לא תמכור א"כ נ"ל דעד כאן לא פליג הרא"ש רק בולד מלוג דזוכה מדין פירות והוי שלו לגמרי והיא רק חוזרת וקונאת ממנו בדמים אבל במה שהכניסה לו משלה, י"ל דאף דשם אותן בכלל והתחייב עצמו בסך קצוב, מ"מ לא מקרי מכרה לו לגמרי וכשחוזרת ונוטלתם אחר גירושין נוטלת אותם בכתובה וא"י למכרם, ועד כאן לא חילק הב"י בסי' פ"ח רק לענין דאחריות הפחת עליו דבזה ליכא מנהגא, ובמקור הדין בב"י בתשובה בהל' כתובות סי' ג' הסביר דהענין דתושבי ארץ ידוע דנהגו דבעוד שראוין לעשות מלאכתן נוטלתן אותם בשומא הראשון והפחת והשבח לדידה והם נהגו לפרוט כל חפץ וחפץ והבעל מקבלם בשומת, ונתיישבו שם הרבה ספרדיים שבאו מח"ל והחזיקו במנהג הנ"ל שאינם פורטין החפיצים רק כוללים בכולל שהכניסה לו בגדים ותכשיטים בסך כך וכך מעות, דבזה אנו דנין כיון דלא שינו ממנהגם הראשון לעשות כמנהג תושבי הארץ, לפרוט החפיצים בכדי לידע לעת מצוא בכמה וכמה שמו החפיצים ניכר שאינם רוצים במנהגם ורוצים לעמוד בדין תורה דאינם תלוי כלל בשומא הראשונה והיא נוטלת בשווין בשעת הגיבוי עיי"ש בארוכה. וא"כ זהו הנ"ל לענין המנהג דבודאי גילו דעתם שתטול בשומא הראשונה דהיה צריך לברר שומת כל חפץ וחפץ בפרט שלא ירבו הקטטים ודברי ריבות והכחשות, אבל לומר דנשתנה הדין דבכה"ג יכול למכרם, מנין לנו, דאם נידון דה"ל לפרוט החפיצים כדי שלא יהיה הכחשה אם משלה הם או משלו, הא עדיין הי"ל לחוש שיהיה הכחשה כשתתגרש ויהיה החפיצים עדיין בעין, א"ו דלא חשש לזה בקל יוכל להתברר איזה חפיצים הכניסה אבל השומא הראשונה אינו עומד להתברר בקל, ובלא"ה פשיטא דיש חילוק דלענין המנהג בקל מחלקים כדי להעמיד על הדין ובפרט כיון דבלא"ה במקום דליכא מנהג אוקמי אד"ת וגבי הספרדים שבאו לשם לא היה ידוע מנהג כמבואר בב"י שם, ואנו באנו לדון דמסתמא רוצים במנהג תושבי הארץ בזה אנו אומרים כיון דחלוקים במנהגם לענין פירוט הנכסים מסתייע וניכר דאין רוצה במנהג שלהם ורוצים להעמיד אד"ת, אבל לחלק בגוף הדין במכירת הבעל מנין לנו וביותר דהא ודאי אם באנו לדון כך מסברא פשוטה והחלטית דכיון דקיבל על עצמו סך מסויים הוי כקנה אותם ודמי לולד מלוג, א"כ בפשיטות הו"ל להב"י בתשובה לחלק בענין המנהג ולומר דדוקא היכי דנהגו לפרוט החפיצים דעומדים ברשותה וא"י הבעל למכרם, מש"ה נהגו דהפחת והשבח לדידה כיון דנוטלת רק שלה בכתובתה אבל בקיבל סך קצוב כיון דהם שלו לגמרי רק שקונאת אותם בדמים והבעל יכול למכרם הפחת והשבח שלה כמו בולד מלוג דפשיטא שנוטלת אותם בשוויי' של שעת גיבוי ולא כשעת שנולד הולד, ולא הו"ל להב"י ההכרח לחלק בסברא א"ו דאין סברא פשיטא וא"כ אם