רבי עקיבא איגר תנינא ק

רק בדיינים, והם יכולים לאיים כפי שירצו לפי הענין וכפי צורך השעה, ולזה בנידון דידיה בסתם אדם המוחזק בכשרות ולא נשמע עליו שמץ דופי וקלות לא מלבד דאין מהראוי לעשות כן, דבזה נותנים יד לפושעים שיתבעו ממון שלא כדין להשביע את הנתבע באיומים בכדי שמגודל הבהלה והפחד ירבו עליו רעים לפשר, ולזה ראוי להשתיק המשביע המבקש כאלה, ולא יחרוך רמיה צידו, אא"כ דהדיין רואה שיש צורך והכרח לזה, כן נראה לענ"ד

תשובה צד לידידי ש"ב הגאון רב"ד ק"ק בערלין הרב ר' מאיר ווייל נ"י ע"ד הענין שאלופי קהל לקחו מעות בהלואה מק' פלוני מאשר התנדבו יחידים לסגל הפירות להחזקת לומדים עניים והקרן יהי' שמור לדורי דורות, וקבלו המעות בדרך היתר עסקא והתחייבו עצמם מבלי יהיה באפשרות להם להוציא מי דם המעות לחזרה, וכמו כן קבלו עליהם הנותנים שא"א להם בשום פעם לתבוע הקרן, וכעת כי בירך ד' חילם של אלופי קהל רוצים הם לשלם המעות, ואנשים ההם אינם רוצים לקבל המעות

הנה דין זה מבואר בשו"ת מהרי"ט הובא במ"ל פ"ד הי"ד מהל' מלוה ד"ה עוד כתב הרב דהיכי דאין לעניים כלום בקרן רק להנות מהפירות, י"ל דמותר האפוטרופס להלוותם בריבית, דהא על האפוטרופס אין שם מלוה עליו, כיון דהמעות לאו דידיה וגם על העניים ליכא שם מלוה כיון דאין להם כלום בקרן רק בפירות, וזה תליא אם קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא, ומ"מ היכי דלא קייצי לעניים ואין העניים מיוחדים ליתן הפירות לאלו דוקא בכה"ג לכ"ע לאו כקנין הגוף דמי עיי"ש, והיינו ממש נ"ד, ואין חילוק בזה בין אם ניתן להמקבל שיהיה בידו לעולם בין ניתן לזמן מוגבל, והעיקר תלוי רק אם הקרן שמור לעולם, שאין לעניים זכות בקרן רק בפירות, ואולם אף דמדינא יש היתר, מ"מ כיון דהקהל קבלו עליהם בתורת עסקא הדרינן לדין המפורש בש"ע חוה"מ סי' קע"ו סכ"ג דהמקבל עסקא יכול לחזור בו תוך זמנו, דפועל יכול לחזור, כן נראה לענ"ד

תשובה צה

שאלה במה דאתרחש פה פילא יום ו' עש"ק פ' וירא תקס"ט לפ"ק בבעל שרוצה למכור מטלטלים של כסף וזהב שלה דהיינו שהיא שם לו קודם הנשואין עבור ב' מאות ר"ט כסף לנדן, ועתה אין לבעל במה להתפרנס ורצונו למכור הכסף אשר היא שם לו לנדן והיא אינה רוצה, במה דינו

ונלפע"ד הצעירה שהדין עמה וכמו שאבאר, דהנה בש"ע סי' צ' סעיף י"ד מביא הש"ע אין הבעל רשאי למכור או למשכון מטלטלים של נצ"ב, ואם מכרו מה שעשה עשה. אך הב"ש בס"ק מ"ז מ"ח מביא רוב הפוסקים דהמכר בטל, וגם בס"ק נ"ב דמסיי' הב"ש גם מבואר לרוב הפוסקים נצ"ב אפי' בדיעבד המכר בטל וכו', ויהיה איך שיהיה אף להמחבר מ"מ לכתחילה אינו יכול למכור, ואפי' אין לו במה להתפרנס, וכמ"ש הב"ש ס"ק מ"ח ואפי' מכר לפרנסה והיא ג"כ נהנה מהם, מ"מ היא יכולה לערער ועיין ב"ש ס"ק נ"ג, א"כ לפ"ז הדין עמה שאין רשאי למכור כל הכסף וזהב מה שהכניסה לה. והנה הב"ש ס"ק מ"ז כתב וז"ל, ולדידן דאין פורטין שום דבר, רק מקבל עליו לשלם כך וכך, עיין סי' פ"ח אם שייך שב"א אבל מ"מ יכול למכור ולד שפחות ובהמות מלוג, והנה מדברי הב"ש הללו אין כאן הכרע דלדידן דאין פורטין דיכול למכור דאדרבה משמע מדמסיי' אבל מ"מ י"ל וכו' משמע דשם אין בירור דיכול למכור ובסי' פ"ח ס"ק ד' כתב משמע אפילו למנהג שלנו שאין פורטין מ"מ שייך שב"א בכלים שהכניסה לו, ויש לדמות לולד שפחה שאין פורטין בכתובה מ"מ שייך שב"א. גם משמע כו' מזה משמע דלדידן שוה בכל דבר לולד בהמה דשייך ביה שב"א, ואעפ"כ רשאי למכור

והנה מדברי הב"י על הטור שכ' וז"ל ונ"ל שאותו המנהג שכ' הרי"ף והר"מ לא נאמר אלא כו' אבל אנן שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללם הכל ביחד אין מקום לאותו מנהג כלל, משמע אבל מ"מ הדין דנצ"ב יש לו דשייך ביה שב"א ואין רשאי למכור, כאשר באמת נ"ל דאינו דומה לולד בהמה דזה לא הכניסה לו רק נולד ברשות הבעל והוי פירא דלבעל הוא ושפיר יכול למכור, אבל במה שהכניסה לו היא בכתובתה, דאף דאין פרוט בכתובה מ"מ דין נכסי צאן ברזל יש לו: והראי' לזה דהרי הרא"ש פרק אלמנה לכה"ג דף קל"ב ע"ב כתב בסופו על פלוגתא דהרי"ף ושאר גאונים וז"ל ויראה דדוקא בקרקע הוא דאמר דמכר הבעל קיים, עד שעת טריפה, שהארץ לעולם עומדת ואין לאשה הפסד אלא טורח שצריכה לחזור אחר בתי דינין ולטרוף אבל המכנסת נדונייתה במטלטלים של כסף וזהב ובגדים, אין הבעל יכול למוכרן אעפ"י שיש לבעל נכסים כנגד נדונייתה דהיא חפיצה יותר בשב"א דקיי"ל כר"י ור"ש שאין ב"ח נוטלו עכ"ל, א"כ נקט הרא"ש הטעם אף להרי"ף דהמכר בקרקע אינו בטל במטלטלים בטל, דבקרקע הארץ לעולם עומדת משא"כ מטלטלי' דאשה חפיצה יותר בשב"א ע"כ לא יכול למכור, א"כ לפ"ז גם לפי המנהג שלנו דאין פורטין כיון דמ"מ שייך שב"א מטעם הנ"ל המכר בטל דהיא חפיצה בשב"א, ואף דלהרא"ש בולד בהמה דשייך ג"כ שב"א ואפ"ה סבר דהמכירה אינה בטל היינו בולד בהמה דלא שייך שב"א לגמרי כיון דלא הכניסה לה רק שנולד אח"כ אבל היכי דשייך שב"א לגמרי דהיינו מה שהכניסה לו שפיר אין יכול למכור כטעם הרא"ש הנ"ל כיון דרצונה בשב"א ובזה אין חילוק אם פורט או לא

ובאמת עיין בטור שכ' בשם הרמ"ה דאף בולד בהמה דמכירה בטילה מטעם זה כיון דשייך שב"א אין רשאי למכור ובאמת נ"ל לפענ"ד בל"ז כיון דהרמ"ה והרא"ש מחולקים המוחזק יכול לומר קים לי כהרמ"ה, ובנ"ד האשה היא המוחזק שיש הכסף ת"י ומסרה לאחר א"כ היא יכולה למימר קים לי כהרמ"ה דסבר אם בולד בהמה דכיון דשייך ביה שב"א אין רשאי למכור ומכ"ש בנ"ד

גם נלפענ"ד להוכיח כדברי הרמ"ה דלהרמ"ה יש לתרץ קושי' תוס' כתובות דף ע"ט ע"ב דמקשה שם הגמ' כמאן דלא כרבנן ולא כחנני', ומתרץ אפ"ת דברי הכל פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומקשה התוס' ד"ה פירא מהא דהכותב לעולם אוכל פירא פירות והתוס' וכל הפוסקים דוחקים עצמם, דהיינו פירא דאתי מעלמא ולדברי הרמ"ה יש לפרש כך פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן דהיינו בענין זה בולד בהמה דיש לאשה גם זכות שהוא אין רשאי למכור ואם היה ייאוש כדי קונה, לא היה מהני יאוש דבעל דזה פשוט דכמו דאין רשאי למכור ה"ה דאין יכול לייאש, דיקנה בזה הגנב, א"כ יש להאשה גם זכות בזה הולד לא תקינו ליה רבנן פירא דפירא ולא לו רק לה כיון דגם לה זכות: גם נ"ל דהרי"ף סובר גם כן כהרמ"ה ומתורץ בזה קושי' הרא"ש על הרי"ף דמתרץ על קושי' התוס' דהא דלקמן דאוכל פירא פירות היינו שמכר הפירות ולקח בהן קרקע דכיון דלא אכיל פירא דין הוא דלאכול פירא דפירא דבמקום פירא קיימא אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל כפל דהוא פירא דפירא ומקשה הרא"ש ולדידי' נמי הוי ולד לאשה ולא מסתבר כלל כיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל דנהוי הולד דידיה כו' ופי' לפירושו דלדברי הרי"ף היכא דשקיל הפירא אז פירא דפירא לאשה א"כ גם הולד דולד להאשה, ומקשה דלא מסתבר כלל כיון דאי בעי כו' ואם הרי"ף סבר כהרמ"ה דאין רשאי למכור א"כ ה"ה דאין רשאי לשחוט, דברור דכמו שאין רשאי למכור ה"ה דאין רשאי לשחוט א"כ לק"מ עליו ומוכח לראי' מזה