רבי עקיבא איגר החדשות רמו

לדעתו לספק לדינא אף בדרכו לכתוב מיד, ומ"מ לדינא פשיטא דא"א לסתור דברי הרא"ש מכח קושי' ואף אם מקרי ספיקא דדינא י"ל דאין זה בכלל משואי"ל כיון דזהו ספיקא דרבוואתי אם יכול לשבע ואף דאנן מורין לו מספק דאינו רשאי לשבע מ"מ א"צ לשלם דשמא הדין דרשאי לשבע וא"כ לדינא אפשר דפטור בלא שבועה וצריך לישבע שעכ"פ א"י בהיפוך שחייב לו

מ"ש חתני הרב דאף באינו רגיל דהוא בכלל משואי"ל י"ל יכול להשביע להתובע בגלגול, בוודאי בפשוט וכך הוא אבל באמת לבי מהסס בכל פעם ששגור בפי כל כששותפים באים לחלוק שכל אחד יכול להשביע לחבירו שבועת שותפים, והרי דעת ר"ש והרמ"ה דבשבועת שותפות בעינן הודאה במקצת ובסמ"ע סי' צ"ג סק"ז כתב דגם דעת המחבר כמ"ש בסימן ר"ץ, ובסמ"ע שם סק"ב כתב דהמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דבשבועת שמא הללו, א"צ להיות יודה במקצת, וזה תמוה הא אדרבה דעת המחבר דצריך להיות מודה במקצת כמ"ש הסמ"ע עצמו סק"ז ג"כ י"ל דיכול לומר קים לי דצריך הודאה, וכן מצאתי בכנה"ג סימן צ"ג בב"י אות כ' אבל הרשב"א סימן ק"נ ומהר"א ששון סימן קי"ד והראב"ד ז"ל בתשובת כ"י ומשפט צדק ח"א סימן ע"ג כתבו דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י ואין משביעין אותו בלא הודאה עכ"ל, ואף דבכנה"ג שם כתב בשם הרדב"ז ח"א סימן ר"ב דאף לרש"י מ"מ לבתר דתקן היסת בכופר הכל גם בשותף אף דליכא הודאה צריך לישבע היסת אף דטענו שמא עיי"ש, וכ"כ סימן צ"ג בפירוש דברי רבינו ישעי' שבטור ומדמי ליה לתיבה פרוצה, וכן מוכח לענ"ד לכאורה מדברי הגהת ש"ע סימן פ"ז סי"א מיהו התובע יכול לומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת ולא שבועת שותפים, ולכאורה דבשלמא בעלמא דגם בלאו שבועת המשנה מחוייב עכ"פ היסת שייך לומר כן דל שבועת המשנה השבע לי היסת אבל הכא דבלאו שבועת שותפים דמתניתן אין עליו היסת כלל דטענת שמא א"כ כיון דאינו חפץ בשבועת השותפים אפילו היסת ליכא אע"כ דהכלל הוא דחז"ל תקנו דבשותפים הטענת שמא אלים כמו ברי וממילא יש עליו חיוב היסת כמו בעלמא, וא"כ בכופר הכל חייב עכ"פ היסת דזהו ממילא נכלל בתקנה דהוי כטענת ברי, אולם עכ"ז תמהו דהא מפורש בהיפוך בש"ע סי' ר"ץ סי"ט שכתב שם אבל אם לא הי' טענה או כפירה והודאה השיעור הזה אם טוענים אותו וודאי חייב לישבע היסת, הרי גם להיסת בעינן שיטעון וודאי אבל בשמא א"י להשביע רק בשיעור ב' כסף ואיכא כפירה והודאה וצ"ע לדינא

מ"ש חתני דאם מכר בהקפה אחר המחאתו אם צריך לשלם מה שהי' מרוויחים אם הי' מוכרים אז שלא בהקפה, לענ"ד פשוט דלא תליא במה שהיה יכולים להרוויח אלא דתלי בשיווי הסחורה דזה שמוכר בהקפה שלא כדת הוי כמזיק ושורף הסחורה דאין משערין מה שהי' יכול להרוויח אלא במה דשוה בשוק בשעת השריפה ואם קנו בשעת הזול ונתיקר דידוע הרווח נלע"ד שצריך לשלם דהוי כמזיק בשעת היוקר ופשוט: תשובה פד

בר"ן ריש קדושין מיהו איכא למ"ד אע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין הנ"מ מטלטלי אבל מקרקעות וכו' אע"ג דאפשר לדחות ראיה זו וכו' וקשה לי למה כתב הר"ן בדרך אפשר לדחות הא סברא זו מוכרחת מהאי בעי עצמו שטר ארוסין שכתב שלא לשמה הוי' ליציאה בעינן א"ד אתקש הויות להדדי דמה בכך דלא אתקש כל הויות ליציאה וליכא לימוד כסף מיציאה, מ"מ למה נסתיר מכח היקישא דהויות היקישא דיציאה והיתר נלמוד תחלה הויה דשטר מיציאה ואח"כ הויה דכסף דבעינן לשמה מכח דאתקש הויות להדדי ומתקיים שפיר ב' ההקשים, גם קשה כן למסקנא דפשיט הויה ליציאה מקשינן, מ"מ נילף דהויה דכסף בעינן לשמה מהיקשא דהויות להדדי, אלא ע"כ מוכח דל"ש כלל לדון בכסף דבעי' לשמה דאין הקדושין מכח הטבוע אלא מפני שויו, ואדרבה לכאורה ראיה לשיטה זו מהך סוגי' דהא חזינן דראוי להקיש הויות להדדי לענין לשמה אלא דאמרינן דהיקישא דהויה ליציאה עדיף, ולדון אח"כ כסף דבעינן לשמה א"א וכנ"ל, וא"כ לענין מחובר דשייך בכסף אף אם לא מקשינן הויה דכסף ליציאה מ"מ כיון דלמדנו הויה דשטר מיציאה דפסול במחובר יש ללמוד אח"כ כסף משטר בהיקישא דהויות להדדי גם ק' לי על הר"ן דמדמי מחובר לענין שלא לשמ' א"כ לפי הצד דלא בעינן כתיבה לשמ' משום דאיתקש הויות להדדי ה"נ כשר שטר במחובר כיון דהויה דכסף לא אתקש ליציאה וכשר במחובר שוב מקשינן שטר לכסף וא"כ הו"ל לפשוט האיבעי מברייתא דגיטין דג' דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים, ופרכינן שם והאיכא מחובר וליכא תירוץ רק מה דמסקינן דאיתא בקדושין הרי דמקשינן הויה ליציאה ולא הויות להדדי אבל להנך שיטות ניחא דלענין מחובר ליכא איבעי דמקיימינן תרווייהו דבתחילה ילפינן שטר מיציאה וג"כ כסף משטר, והאיבעי רק לענין שלא לשמה דלא שייך בכסף ולא הו"מ למפשט מברייתא דגיטין הנ"ל מדלא חשיב שלא לשמה דדלמא כרבה והוי בכלל מוליך ומביא עיי"ש וא"כ יש ראיה גדולה להנך שיטות: תשובה פה

נדרים ע"ח ע"א בר"ן ד"ה כשם שארוסה וכו' ומסתפקא לי כיון דיבם לא מצי מיפר, אם במקום יבם מן הארוסין אי מצי מיפר או לא, ובש"ע פסק בפשיטות דמיפר, ולא זכיתי להבין הא לפ"מ דצריך לומר בסוגיין דמאי יפר דקאמר ר"א היינו בשותפות האב בוודאי מוכח הא דאר"ק לא יפר היינו אפי' בשותפות האב ואפילו למה דמסקינן דיפר דקאמר ר"א היינו היבם גרידא מ"מ הא הר"ן כתב בסוגיין דאיך אפשר לומר דיפר לחודי' קאמר איך אמר ר"א ק"ו ומה אשה שקנה הוא