רבי עקיבא איגר החדשות רמג

הוספה ביום הכפורים וכיון דמצות עינוי ביוה"כ יתחייב ג"כ בהוספה, לז"א כיון דנשתנה דיני מעונש ואזהרה, הוא כמו ענין בפני עצמו וכשאר עשה שהזמן גרמא). אם כן חזינן דאפי' בעשה דשב ואל תעשה פטירי זולת דנימא אפשר דמסברא אין חילוק רק דבתר דגלי קרא דהאזרח לא אמרינן דגזה"כ הוא אלא דהקרא אורי לן דעשה כה"ג דהוא בשב ואל תעשה חייבין. וחידש בעיני על הגאון פרי מגדים דבספר משבצות זהב סי' תר"ח סק"א הקשו דלפטרו נשים מתוס' יוה"כ דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונדחק בזה, ולא זכר את סוגיא ערוכה הנ"ל. ומ"ש כבודו נ"י להוכיח דאל"כ לא יהיה נשים מצויים בשביתת בהמה ויקשה מסוגיא דע"ז משום שאלה ושכירות. ולענ"ד הא בר"ן שבת פרק כל כתבי דמ"ז סוף ע"ב שבכל מעשה שבת איש ואשה שוים כדילפינן מזכור ושמור וכל חיובי דשבת בכללי, והובא בקיצור במג"א סימן רצ"א

מ"ש ידידי נ"י בשם הגאון נודע ביהוד' בסוף ספרו בישוב דברי הריב"א, אם כי שדבריו נכונים, אבל עמדתי במה דמספק שם אם הוא מה"ת שיהא בשב ואל תעשה, ומה ספק בזה הא פרכינן בסוף חולין מאי אולמא האי עשה, ואם מה"ת רשאי לבחור באיזה שירצה צריך קרא דשלח תשלח שצריך דווקא לשלח ולא לקיים עשה דטהרות מצורע. ובאמת בלאו הכי גם אם נידון דסברא דאורייתא הוא עדיין אינו מובן לי היטב פירכת הש"ס הנ"ל דהא ב' עשייה הוי בשב ואל תעשה דבמה שנוטל האם לטהרת מצורע הנטילא גופא ליכא איסור היכא דליכא לאו דלא תיקח כגון בנטילה ע"מ לשלחו אלא דבמה שלוקחים לטהרת מצורע אינו מקיים מצות שלוח ואם מקיים מצות שלוח אינו מקיים טהרת מצורע ושניהם בשוא"ת ובידו לבחור איזה שירצה ואצטריך קרא דשלח תשלח שמחוייב בדוקא לשלח וצ"ע

ואולם לענ"ד קשה על הגאון נ"ב וביאור דבריו שם הא דבאלמנה מן הנשואין אף אם בעלו ל"ק הא מדאורייתא הוי יבום דהעשה דוחה לא תעשה ולגבי העשה כיון דקיים העשה האחרת ואפשר דלכתחילה מותר מה"ת אם נימא דאף בעשה לעבור בקום ועשה לא אמרינן מאי אולמא היינו דילפינן מקרא דיבמתו ע"ש. א"כ קשה בהא דפרכי' בב"מ ל"ב ע"א הא לאו הכי הו"א ציית ליה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה הא מה"ת דחי לעשה ול"ת דהעשה דוחה ל"ת ולגבי העשה הברירה בידו, בלא זה לא קשה להריב"א דמאי פריך הש"ס הא איצטריך קרא בעבר לוקה דבכה"ג אמרה תורה שתתעלם ואזדה העשה לגמרי, אבל בלאו הכי לא הי' לוקה על הלאו, בזה י"ל דהפירכא בההיא דאל תחזיר דבלא"ה לא לקי דהוי לאו שאין בו מעשה וגם אם הפירכא על הטמא, מ"מ י"ל דהוא גופא קשיא אמאי נקט הברייתא לדרשא דקרא בכה"ג לאמור לו אביו לעבור על עשה ול"ת דהנ"מ לענין דיעבד ללקות, לנקוט בפשוטו שאמר לו אביו לעבור על לאו גרידא דס"ד דלכתחלה ישמע א"ו דגם באמר לו הטמא ס"ד דלכתחילה ישמע לו וכלשון הברייתא יכול ישמע לו, גם י"ל לפי מה שהקשה בהגהת מיי' פ"ו מהלכות ממרים דלמ"ל קרא הא כיון דאביו ציוה לעבוד מה"ת הוי אביו רשע וליכא עשה דכיבוד אב, ותירוצו סתום, ולענ"ד הי' נראה דאם מדינא עשה דכ"א דוחה ומה שעושה עושה בהיתר, א"כ ציוה לו אביו דבר המותר דזהו מעיקרה הדין דכיבוד דוחה ללא תעשה, ולזה פריך הא הוי עשה ולא תעשה ויש בזה דבר עברה והוי אביו רשע וממילא בדעבד לוקה דלא נדחה הלאו כלל, אבל לשיטת הגאון נ"ב יקשה דהא ס"ד דהברירה בידו ומותר לעשות כן, ומ"ה מוכח לענ"ד דנדחו בזה דברי הגאון וק"ל: תשובה פא לבן אחי הרבני החרוץ מו"ה משה אהרן נ"י

ע"ד סך ר"ן שקיבל עליו במפורש כל האחריות המעות בהליכה לפ"פ. הנה אם הי' זה בדרך הלואה בהיתר שימוש מעות בהליכה, מ"מ י"ל דכשנותן המעות בפ"פ בעד הסחורה דקונה להמשלח מקרי פרעון כיון דנותן ע"פ דעת המלוה ואח"כ הוי דרך מקח וממכר דהמשלח זוכה על ידו בסחורה וחוזר ומוכר לו לכך וכך. ולכאורה יש לדון דהא היסוד בסוגיא דבב"ק ק"ב ע"ב לפ"מ דקיי"ל דלא כחוכא דמערבא ומטעם דא"ה אפי' חטים וחטים נמי אע"כ דהמוכר מקנה לבעל המעות עיי"ש היטב, ומה"ט כתב הרי"ו והביאו הב"ח סימן קפ"ג דאם קנה במעותיו ומכוין לזכות לחברו דלא קנה. א"כ בנ"ד נמי נהי דהוי כפרעון חוב דלא גרע מזרוק לים והפטר מ"מ לא נעשו מעותיו של המלוה דבמה זכה בהם, ע' בשיטה מקובצת בב"מ בדף ע"א ע"ב שהביא דעת גדולי פוסקים דבאמר זרוק לרה"ר והפטר דמצי אחר לזכות בהם דהוי כהפקר דלא נעשו מעותיו דהמלוה, וא"כ בנ"ד לא מקרי מעות המשלח ואינו בעל המעות, מ"מ זה נסתר מההיא דבב"מ דע"ג ע"א ד"ה והחמרים מעלי' במקום היוקר כבמקום הזול ועיין בתוס' שם דכיון דאין האחריות התבואה על החמרים נקנה התבואה להמשלם במקום הזול, ומלישנא דתוס' שם והחמרים היה משתכרים במעות ההליכה מבואר דהחמרים היו עוסקים במעות לצורכם בהליכה ובוודאי כן הוא בפשוטו דאם לא לאיזה תועלת עשו כן החמרים, הרי דמ"מ זוכה המשלח את התבואה וע"כ אי משום דברבית הקילו דקנין קצת מותר אי דמ"מ לענין דעת המקנה מקרי זה בעל המעות כיון דמ"מ הגיע לו המעות שנפרע בזה המשלח ומכחו הגיע לו המעות

ואולם מטעם אחר יש לדון דבשלמא אם לא נעשה לוה רק מקניית הסחורות ואילך דהוי לוה על דמי הפרעון בזה באם לא אמר אם מעכשיו וגם אין שומם ידוע דנין דהוי דמי מקח