רבי עקיבא איגר החדשות רלג

ומכל הלין טעמא כיון דלענ"ד דרוב הפוסקים ס"ל דאינו מוכר נזקיו דהיינו דעת הנ"י והרא"ש שכתבו באחים שחלקו דצניך לסתום החלון, והרמב"ן מסתפק בזה ודעת תוס' הנ"ל בפשוטו דאינו מוכר נזקיו, ובפרט דיש לומר דלעשות מעשה לפתוח חלון כ"ע מודו וכנ"ל ומצטרף לזה דעת הרמב"ן דאפי' קנין בפירוש להיזק ראיה לא מהני. מכל הלין נלע"ד דעכ"פ מוחים בו שלא לפתוח חלון

ומה שטוען עוד הלוקח כיון דאין המוכר רשאי לבנות בחצר רק חדר לעצים לא שייך בו היזק ראיה, אין זה טענה כלל דמה בכך דאין יכול לבנות, מ"מ יכול להשתמש בו תשמיש צנוע כיון דסתום מכל צד וכל החצירות הנזכרים בש"ע משמע דבגוף החצר הוי ההיזק בלא הבנין רק בחורבא שהוא מקום דדשים בו רבים ואינו משומר דאין משתמשים בו כלל בזה ליכא היזק ראיה ומה שטוען דהחצר אינו ראוי לתשמיש כיון שהוא סתום וא"א לילך ממנו לר"הר, מה בכך סוף סוף יכול להשתמש בו איזה סחורה כיון דיכול ליכנס משם לביתו ואדרבה כיון שהוא סתום הוא צנוע יותר להשתמש בו, וגם אם יהיבנא ליה הא יכול לומר היום או למחר אפתח פתח מהחצר לרה"ר

גם הטענה הב' שטוען המוכר שמרבה לו נכנסים הדין עמו, והוא טענה מעלייתא, כדאיתא ב"ב דף נ"ט, ואף לדעת הרמב"ם והרשב"א והש"ע רס"י קנ"ד דפותח לתוך ביתו יכול לבנות בנין חדש עליי' על גביו או חדר מלפנים, נ"ל דזהו רק מטעם שכתבו הם דמסתמא לא ישכיר לאדם חדר מבפנים לחדרו או עליי' פתוח לביתו שיעבור אדם עליו, אבל מה שעושים ע"ג בנין והוא עובד במדרגה משם לחצר דרך בית שער של בעל התחתון אינו בכלל זה דזהו דרך הנהוג להשכיר לאחרים ולא שייך סברא הנ"ל אלא בפותח ממש לחדרו שיצטרך לעבור דרך חדרו ממש והוא פשוט לענ"ד

גם הטענה הג' של המוכר דמרבה לו שופכים פשיטא דהוי טענה מעלייתא כפי ראות עיני הבית דין אם מרבה הנוטפים, ומה שטוען הלוקח דלישני יתירה שכתב ולבנות עליו לטפוי אתי להתיר לו אלה קשה עלי לדון בזה הא כבר כתב הרשב"א הובא בבית יוסף חוה"מ סס"י ס"א דאין כח בידינו לדון דמיונות בלישנא יתירא אלא מקום שלא אמרו לא אמרו עיי"ש. ומצאתי זה בשו"ת תולדת אדם להרשב"א סימן ר"ע דהאריך בזה, ומסיק דאין לנו לחדש רק במקום שאמרו חז"ל, ומזכיר שם כל המקומות בש"ס דאמרו כן ושאין להוסיף עליו עיי"ש. ועיין במהרוב"ל ח"א סי' ק"ד ובח"ב סימן י"ד, ובפרט בנ"ד די"ל דהוצרך להזכירו דאם היה כותב לו רק עומקא ורומו היה חושש אולי הב"ד יפסקו כהרמ"ה שבטור רס"י קנ"ד דאינו יכול להוסיף אף לאוצר בעלמא דהחצר לא נשתעבד לכניסה לבנין חדש משום הכי כתב ולבנות עליו היינו לעצמו לבנות בנין לאוצר או לאחרים בענין שיצטרכו לילך דרך חדרו ממש כשיטת הרמב"ם הנ"ל, אבל מניין לנו שנותן לו רשות כל כך להרבות דיורים, ולזה נלע"ד דטענות המוכר ברורים וחזקים מכל צד. תשובה סח עוד לו

וע"ד הענין חלב שזב תחת קדירת בישול בשר עוף ולא נודע אם היה בו ס' נגד החלב ובתוך מעת לעת מבישול זה מקודם בשלו בקדירה ההיא בשר בהמה

הנה הדבר פשוט אף דמצד בישול עוף היה הדין להקל בספק ס' כדין נשפך דהוי ספיקא דרבנן כדעת הש"ך סימן צ"ח והסכימו עמו הפר"ח והמנ"י ופשיטא דאין צריך לחוש ולהחמיר בדרבנן לדעת הט"ז נגד כל הנך האחרונים, מ"מ משום בלועת בשר בהמה שבדופני הקדירה הוי ספק דאורייתא ואסור מספק. ומ"ש מעכ"ת דלא הוי נותן טעם בר נותן טעם דלאחר שנכנס פליטת החלב לתוך האוכל שבקדירה אז נכנס ג"כ פליטת בשר שבדופן הקדירה ודומה להודחו קדירות בסימן צ"ה ידידי נ"י לא היה צריך לזה דאף למחבר שם דמיקל בהודחו, היינו דא"א שיבלע כלי מכלי אלא באמצעות ומיד כשנפלט למים הוו נותן טעם בר נותן טעם, אבל נ"ד כשהחלב נכנס לבלוע שבדופן הקדירה נעשה נבילה ואח"כ נפלט האיסור להאוכל ופשוט

ומ"ש רומעכ"ת לצדד לדעת האומרים דבשר בהמה ועוף שווים בטעמן א"כ בנ"ד ליכא דררא דאורייתא דד"ת נתבטל בשר בהמה שבדופן הקדירה ברוב בשר עוף, והוי כמו כולו בשר עוף. וצידד מעלתו לומר דמ"מ להר"ן נדרים נ"ב מבואר דהיתר בהיתר לא בטל אף במינו ושאינו מינו כמ"ש בכוונת הרי"ף בההיא דפת שאפאה עם הצלי. א"כ בנ"ד לא בטל כמו דנסתפק בזה הפמ"ג בהקדמתו בחלב שחוטה דנתערב עם חלב חי ברוב ואח"כ בשלו בו בשר, וחוזר וניער מכ"ת להתיר דעכ"פ אנן קיי"ל בזה עכ"פ דלא כהר"ן דהיכי דהוי מין בשאינו מינו בוודאי קיי"ל אף היתר בהיתר גמור בטל כדמוכח בסימן צ"ט בחלב שנתערב במים וא"כ בנ"ד ד"ת שרי והוי ספק דרבנן עכ"ד. אומר אני דאף להר"ן ליכא חשש דאורייתא להמדקדק בדבריו שם במ"ש וז"ל הלכך דבר שהוא ניתר עכשיו ראוי יותר דלא יתבטל אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר לאחר זמן גבי מין במינו משמע להדיא כיון דהחמירו חכמים בדבר שהוא מותר לאחר זמן שלא יתבטל במינו, ממילא בכלל זה החומרא דהיתר גמור שלא יתבטל במין ושאינו מינו דלרבנן עדיף יותר שיווי דהיתר משיווי העצם: אבל ד"ת בטל אלא אם כן שניהם ניתר עכשיו והוי מין במינו והרי מבואר אמרו בההיא מים ומלח הוי דבר שיש לו מתירין וכו' משמע להדיא דהוא בכלל חומרא דרבנן בישל"מ ובוודאי שכן הוא דאל"כ יהיה הדין דהיתר בהיתר במין שאינו מינו לרבנן לא בטל ולר"י בטל דהוא