רבי עקיבא איגר החדשות רט

טוענת דאינו יורה כחץ דאז לא הי' הכחשה בברי, ומ"מ היתה נאמנת מטעמא דכסופא. וגם ר"מ ס"ל לטעמא דכסופא, אלא דמ"מ הוכיח דמ"ר קשיא לרבא, דלרבא דחזקה דאינה מעיזה לא מהני רק חזקה דכסופא א"כ, אלים טענית דכסופה מטענת העזה, ממילא ליכא מגו דלא היתה טוענת כן משום כסופא, אע"כ דגם טענת העזה אלים כ"כ וכי היכא דמעיזה ה"נ לא היתה חוששת לכסופא, וממילא גם לענין כתובה נאמנת במגו ולא הוי מגו להוציא כיון דמסייע לה שטרא

אמנם נראה דליתא די"ל דלא הוי מגו דהא אם תטעון שאי"כ אולי יבדוק עצמו באשה אחרת ויוליד ממנה בנים ותתבדה ותוחז, אבל בטענת א"ל ג"א לא תהי' כמשקרת דיכולה לומר דאצלה א"ל גבורת אנשים כדאיתא בהגהת ש"ע שם סימן קנ"ד [ואפשר דגם בטענת אי"כ לא מהני מה שיבדוק עצמו רק להפקיע כתובתה דניכר דהמניעה ממנה דלא זכתה להבנות ממנו. אבל מ"מ לא תהיה כמוחזקת לכפרנית ואצלה איו"כ, דאף דמ"מ טענת אי"כ גרוע דעכ"פ אם יבדוק את עצמו תפסיד כתובתה, מ"מ י"ל דבאמת לס"ד דרב משרשיא גם בטענת אין לו גבורת אנשים ובדק עצמו א"ל כתובת דאינה נאמנית יותר ממה שנאמנית בטענת אי"כ, ועדיין יש לפקפק דבאמת נבוך אנכי לדינא למאי דקיי"ל בשהתה עמו י"ש ולא ילדה וטוענת דאי"כ נאמנת גם למ"א, דמ"מ י"ל דבשהתה יותר מי' שנים אינה נאמנת דהא סברה וקבלה, אף דהאחרונים סתמו ולא פירשו כן מ"מ נלע"ד דמפורש כן בתוס' יבמות ס"ד ע"א ד"ה יוצא וכו' ובכתובות ר"פ המדיר במ"ש דהא דלא חשיב במתני' שכופין להוציא גם י' שנים ולא ילדה ובא בטענה, דא"כ לא הוי מצי למיתניה עלה בין שהי' לה עד שלא נישאת וכו' וכן מפורש עוד בתוס' יבמות ס"ה ע"א ד"ה שביני לבינה וכו' ומה שלא אמרה מיד משום דעד י"ש לא היו חוששין לדבריהם ולא הי' מאמינים להם, משמע דבלא"ה אמרינן סברה וקבלה כיון דלא אמרה כן מיד עכ"ל, וכל זה בטוענת אי"כ אבל בטוענת א"ל גבורת אנשים נראה דל"ש לומר כן דמחלה לו שלא יהא לה אישות לגמרי ובוודאי גרע מהמומין הגדולים דלא מהני בהו סברה וקבלה. ומעתה הרי לר' משרשי' דמוקי למתני, בטוענת א"ל גבורת אנשים ממילא משמע אף בשהתה תחתיו הרבה ולא טענה, ובזה לית מגו דאי"כ דבשהתה תחתיו אמרינן סברה וקבלה. ואולי יש לדחוק דבאמת לס"ד דר' משרשי' מיירי מתני' בטענה א"ל גבורת אנשים ג"כ רק בטוענת מיד, ואעפ"כ כתבתי כן מחמת חידוש הדין שנולד לנו לענין סברה וקבלה

ונ"ל ליישב קושייתם על הרא"ש במה דנדייק לישנא דהש"ס דבנדרים אמרו ה"נ היא גופא קא אמרה נהי דבביאה ידע בי"כ מי ידע, ואלו ביבמות אמרו היא קים לה בי"כ והוא לא קים לו, ולזה נלע"ד דבאמת אפשר דהוא ידע גם כן ומרגיש בוודאי האמת אתו דהוא י"כ, אלא דמ"מ לא נחשב להב"ד להכחשת ברי על טענתה כיון דאפשר דטוען כן משום דלא קים ליה בגווי' כ"כ וטוען כן משום אומדנא דידיה, וכעין מה דאמרינן לענין פ"פ מצאתי א"כ י"ל דדווקא לענין דיהי' נקרא הכחשת ברי בזה טענינן אולי לא קים לי' כ"כ בגווי' אבל מ"מ עדיין שייך גבה חזקה דאינה מעיזה, דאם ידעה דמשקרה לא היתה מעיזה כיון דיודעת שהאמת שהוא י"כ מסתמא גם הוא יודע האמת בבירור ואיך נאמר דיכולה להעיז ולסמוך דהבעל יתלה בעצמו דלא קים ליה בגווי', ולזה מוכח הש"ס בנדרים להסביר הדבר היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ירצה שהיא סוברת דהוא לא ידע כלל ענין י"כ

, ומה מתקו שפת אמת דברי הרא"ש בנדרים שכ' וז"ל וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרניש בי"כ, ולכאורה תמוה מה טעות הוא, הא באמת לא ק"ל כדאמרינן בנדרים, אלא וודאי כדברינו דמסברת לא קים ליה לחוד, מ"מ הי' מקרי העזה אלא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל בי"כ, ומעתה י"ל דר"מ הי' סבור כפשטא דהוא לא ק"ל בי"כ, אבל לא דהיא טוענת שאינו מרגיש כלל וא"כ הוי העזה מש"ה נאמנת ומ"מ לא הוי הכחשת ברי די"ל דלא קים ליה בגווי'

ומ"ש ידידי נ"י בסוף דבריו העולה מזה דלא מבעיא להפוסקים דס"ל דבגירשתני נוטלת כתובתה, ולזה הסכים הש"ך בספרו ג"א דבוודאי בנידון דידן נאמנית לענין מזונות אף במכחישה עכ"ד. זה אינו דהא רוב הפוסקים ס"ל דגובית כתובתה רק מטעם מדרש כתובה ולא תוספת כתובה א"כ מוכח בהיפוך דחזקה דאינה מעיזה לא אלים להוציא ממון

ובאמת לקושטא דמלתא בער אנכי ולא אבין דעת רבותינו הקדושים ובראשם הר"ן שכתב תחלה דבגרשתני נאמנת ליטול כתובה משום מדרש כתובה, ואח"כ כתב דלפ"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים גם כן נוטלת כתובה, ותמוה לי דבשלמא בגירשתני וכן במת בעלה שייך סברת מדרש כתובה דכיון דמאמיני' לדבריה שנתגרשה או נתארמלה ומתירין לה להנשא, וממילא הוי זמן גביית כתובה, אבל בטענת אין לו גבורת אנשים הא בלאו סברת מדרש כתובה, הא פשיטא דאחר שנתגרשה לפנינו תהיה גרושה בוודאי, אלא דטענת הבעל דבגירושין כזה ע"י הפקעתה ממנו בטענת שקר לא נתחייב לה כתובה, א"כ מה יועיל לזה מדרש כתובה. ואם נדון דאף במפקעת עצמו שלא כדין יש לה כתובה מדינא כדחזיא במורדת דלא קנסוה רק לפחות לה כתובה ועיין תוס' ר"ע אעפ"י ד"ה ועוברת ע"ד שכתב דקנסא היא, משמע דמדינא אף דמעשיה גרמו לה אית לה כתובה, [וצ"ל בנודרת היכי דהיא נתנה אצבע בין שיניה ג"כ רק משום קנסא] וא"כ י"ל דלענין זה מהני חזקה דאינה מעיזה שלא נתחזקה