רבי עקיבא איגר החדשות רז

לדחוק ולאוקמי בחמי טבריא, משמע דליכא גוונא להיתירא אלא בחמי טבריא אבל לא במעיין דומיא דחמי טבריא: תשובה נא לק"ק ליסא. לידידי הרב המאה"ג מו"ה מענדל נ"י אבד"ק לעסלא

ע"ד הענין באשה ששהתה תחת בעלה ג' שנים ואחר כך טענה שאין לו גבורת אנשים ושעדיין היא בתולה ובאה בטענה בעי' חוטרא ליד'

הנה הבנתי ממכתבו שאין מבוקש לדון עכשיו בדין כפיי' על הגט כי באמת הדין ערוך לפנינו בש"ע אה"ע סימן קנ"ד דמסקנת הרמ"א דבאומדנא שהדין עמה כופין אותו להוציא, ואף בשוטים היכי דבאה בטענה, ובוודאי גם על זה פקחתם עיניכם היות שפרסמה דברים תחילה שלא בפני ב"ד ושלא בפני בעלה, ובזה כתב הד"מ סימן י"ז וסי' קנ"ד בשם הריב"ש דשוב אינה נאמנת לומר כן בפני בעלה דאזדא חזקה דאין אשה מעיזה, כיון כיון דכבר התחילה לטעון כן שלא בפניו, והובא בב"ש סימן י"ז. אולם הש"ך בספרו ג"א דחה זה בב' ידים. אולם עיקר מבוקשת ידידי נ"י ואריכות מכתבו לדון אם הבעל חייב במזונותיה עד שעת הגירושין הן במודה לדבריה הן בהכחישה

פתח דבריו יאיר דלמ"ש תוס' ס"פ הבע"י דבטוענת אין לו גבורת אנשים אין לה תוס' כתובה כיון דליכא חובת ביאה, הוי כנכנסה לחופה ופרסה נדה דאיבעיא דלא איפשטא היא ע"ש, א"כ ממילא תליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בחופת נדה אם היא כאשתו ממש והוסיף ידידי נ"י דאף למ"ש הרמ"א דחופת חולנית סכנת מות לא הוי חופה ליורשה גם להרא"ש, מ"מ הכא עדיף דדעתו לבעול אותה כשיתרפה, ובפרט דגם בחולנית סתם הח"מ לדברי הרמ"א דרוב חולים לחיים ע"כ דבריו. אי משום הא לא אריה די"ל לאידך גיסא דאף להח"מ דווקא בחולנית דהוא ענין טבעי ורוב חולים לחיים ושולח גט והוא חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים, אבל בנ"ד דהוא ענין השתנות אף דידוע לנו דקצתם נתרפאו, מ"מ מאן מפיס דרפואתו שכיח ורובם מתרפאים. אולם לפי הראיה הב' של הח"מ נגד הרמ"א מההיא דיש חופה לפסולות, מזה ממילא מוכח דאף היכי דלעולם לא תהי' ראוי לביאה הוי חופה וה"נ בנ"ד, הגם דראיה זו יש לדחותה בקל דכמו דיתרץ הרמב"ם ההיא דיש חופה לפסולות וע"כ כמ"ש הלח"מ כיון דברצונו לבוא עליה באיסור מקרי חזיא לביאה מיד הכי נמי י"ל לדעת הרמ"א אליבא דהרא"ש, הרי מ"מ זכינו לדון דעכ"פ לעת הר"ן שהביא ראיה נגד הרמב"ם מההיא דיש חופה לפסולות מוכח דע"כ ס"ל דאף היכי דלעולם לא חזיא לביאה מקרי חופה מעליא. וגם מדברי תוס' הנ"ל שדימו אין לו גבורת אנשים לחופת נדה, ומשמע דאם תפסה תוספת כתובה לא מפקינן מינה משמע דלא גרע מחופת נדה, וא"כ ממילא להרא"ש היא כאשתו לכל דבר. וגם בלאו הכי דברי הרמ"א מוקשים דהרי אחרי שיישב הרא"ש לדברי הרמב"ם דהא דמשמע דהאיבעיא רק לענין תוספת כתובה היינו בפרסה נדה, אח"כ חזר והקשה דמ"מ כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להרמב"ם להוליד דין חדש דחופת נדה לא הוי חופה, א"כ לדברי הרמ"א תיקשי כן להרא"ש לנפשיה כיון דעכ"פ הסוגיא לא מיירי מזה מנ"ל להמציא דין חדש דבלא חזיא לביאה כלל לא הוי חופה, גם בעיקר יסודו של הרמ"א בדברי תשובת הרא"ש כבר העלה בשו"ת חכם צבי מרגניתא טבא בסימן קכ"ד א"כ בוודאי יש לסמוך לענ"ד דלהרא"ש בכל ענין הוי חופה מעליא

אולם מ"ש ידידי נ"י דגם להרמב"ם בנידון דידן חייב במזונות אף דהוי כארוסה, מ"מ הא אגידה ביה מחמתיה, ודימה זה לארוסה מגורשת ואינה מגורשת דחייב במזונות לשיטת רש"י כתובות צ"ז, לענ"ד אינו דומה התם דנתחייב במזונות כיון דמוטל עליו לכנסה כשהגיע זמן וחשבוהו רבנן כאשתו דבידו לכונסה ומש"ה בגירושין כזה דלא נפסק אגדה ממנו לגמרי לא פסק החיוב מזונות ממנו, משא"כ בנ"ד דאין עליו חיוב לכונסה דמה יעשה ומשמים עכבוהו, י"ל דמשום מניעת הגירושין לחוד לא מחייב במזונות היכא דליכא צירוף מניעת כניסותו אותה לאשה

ובאמת בלאו הכא נ"ל לדון ולחייב בנ"ד הבעל במזונות כיון דאנן כותבין ואנא אפלח ואוקיר ואיזן וכו' הרי דנשתעבד לה לחיוב מזונות וסביר וקיבל, ועיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' צ"ג סכ"א דמשמע דהקנין שעושין קודם וסמוך לחופה קאי על המזונות בחייו ושאני דינא דתוס' כתובה דאף דהתחייב עצמו י"ל דאמדינן דעתיה דלא גמר והקנה רק אדעתא דחיבה אחר שיתרפא כיון דבלאו הכי עכשיו אינו מתחיל שום חיוב עד שתתאלמן, אבל לענין חיוב מזונות דמתחיל מיד הרי דסביר וקיבל ליזון אותה אף קודם חיבת ביאה, ואף דהרמב"ם ס"ל דא"י לחייב עצמו בקנין בדבר שאינו קצוב מ"מ הא רובם ככולם חלקו עליו בזה

אמנם נראה דזהו ליתא די"ל דלא ידע בנפשי' שאין לו גבורת אנשים ומש"ה נתחייב עצמו במזונות ע"ד תיקון חז"ל, ואף דמעכ"ת כתב דמסתמא ידע בנפשי' והביא ראיה מתוס' יבמות ס"ט הבע"י דאין לפטרו מדין תוספת כתובה באומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה לידה דנשאת לו רק אדעתא דאישות. לענ"ד כוונת תוס' כיון דידוע לו דנישאת