רבי עקיבא איגר החדשות רו

דז"א דדברי הרע"ב הנ"ל תמוהים ולא מצינו חבר לדברי הרע"ב בזה. [א"א ב"ה ראיתי במשניות א"א המחבר שכתב בגליון דברי הרע"ב הנ"ל וז"ל תמוה לי הא באילן למטה מי' ג"כ ב' שבותים דמפיק מכרמלית לרה"ר וגם משתמש באילן, אח"כ מצאתי בתשו' שער אפרים סי' כ"ו שתמה כן, ועיין בחידושי אבן העוזר שכתב ליישב כיון דאין ב' שבותים באים כאחד דבשעה שמשתמש באילן עדיין לא הוציא לרה"ר ואח"כ כשמוציא לרה"ר שוב אינו משתמש באילן בזה מקרי חד שבות עכ"ל אאמ"ו נ"י. מזה תבין דהכא דשבות דצירוף ושבות דרחיצת חמין דלא הויין ביחד מקרי רק חד שבות

] עוד הי' נראה להוכיח גם להתוס' דלא כשיטת המרדכי, דמ"ש המרדכי דהקילו במקדש דאין שבות במקדש לכאורה ליתא למ"ש תוס' בשבת מ"ב ד"ה גחלת וכו' וכיון דבשבת אסור וכו' כ"ש בעלמא, וכתב המהרש"א שם אע"ג דאין שבות במקדש היינו לענין איסור דשבת, אבל בשאר אסורין אין חילוק בין מקדש לגבולין עיי"ש. וא"כ ע"כ כה"ג הוי טבילה מעליא גם בגבולין. וגם א"ל דזה יצא מן הכלל כיון דהעבודה אינה כשירה אלא בכהן גדול וכפרת יוה"כ חלוי בו התירו טבילה כזאת שלא יחלוש דאם כן למאי נקט הש"ס גבי צירוף הטעם משום דאין שבות במקדש דמשמע דרק מהאי טעמא התירו ולא משום הכרח אחר, וא"כ לענין טבילת חמין דל"ש כן לסברת המהרש"א ע"כ דגם בגבולין שרי

אמנם נראה דאין ראי' לזה לא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' והיינו די"ל דבוודאי הי' הכרח גדול משום חששא דחולשא דכה"ג והוצרכו להתיר טבילת חמין כה"ג, רק לענין מלאכת צירוף הי' ראוי לאסור כיון דאפשר בתקנתא דמתני' לשפוך חמין כיון דגם ע"י עששית יש בו משום טבילת חמין חהמרדכי, וא"כ יותר ראוי להתיר דדווקא בשפיכת המין דנרוויח בזה שבות דמלאכת צירוף, ולזה קאמר לטעם או דאין שבות במקדש ומותר בלא הכרח גדול או דהוי דשא"מ דמותר במלאכת דרבנן, וא"כ אינו מוכח מידי להתיר

ואדרבא יותר יש להביא ראיה מסוגיא זו לאסור, כי באמת קשה לכאורה להכ"מ הנ"ל דהיכי דאפשר בענין אחר לא התירו שבות במקדש, א"כ אמאי התירו צירוף עששית לגירסת תוס' דאין שבות במקדש, הא אפשר ע"י מים חמין, וכן מצאתי אח"ז שתמה המ"ל סוף הל' בית הבחירה, ומזה הי' לכאורה ראי' לחלק דלהטיל חמין למקוה אסור מדרבנן כיון דשם שאובין עליו אבל ע"י עששית מותר, וא"כ אין חילוק בין תקנתא דעששית לתקנתא דמים חמין דבין ובין כך איכא שבות, דבמים חמין איכא ריעותא ובעששית יש ריעותא דמלאכת צירוף. אולם לסברת המהרש"א הנ"ל קשה בהיפוך דנתיר דווקא ע"י עששיות דאין שבות במקדש אבל לא בחמין דלענין ריעותא דטבילה מקדש וגבולין שווים וע"כ או דבשניהם יש ריעותא דטבילה או דבשניהם ליכא ריעותא דטבילה ונסתר סברת הכ"מ הנ"ל. אח"כ מצאתי בירושלמי פ"ג דיומא שהקשה על ר"י דעששיות וז"ל ויחם חמין (דלמה נתיר שבות דצירוף הלא אפשר בחמין), ומשני טעם דהדין תניין שלא יהא אומרים ראינו כה"ג ביוה"כ במים שאובין, וכתב הקרבן עדה דמזה סייעתא גדולה לר"ת דאסור ליתן מים חמין למקוה לטבול בהן והניח בצ"ע ע"ש. וחידוש שלא הערה דגם דעת המרדכי נסתר לכאורה במאי דמשמע דליכא שום טבילה בחמין אף ע"י עששית דמשום גזירת מרחצאות נגע בה, ואין היתר רק בחמי טבריא, א"כ דגם בעששית הוי ריעותא דטבילה בחמין, עדיין קשה למה נתיר בחנם שבות דצירוף וכנ"ל. אמנם לענ"ד אין ראיא כלל מהירושלמי דמשמע דלאו משום טעמא דגזירת מרחצאות קאמר, אלא דכאשר יראו השופכים חמין יסברו דטובל בשאובין, וא"כ קשה מ"ש משופך צוננים בעלמא למקוה שלימה, אע"כ דדווקא בהנך טבילת דכה"ג חשו לה כיון דהנך משום חומר דקדושת יום הכפורים הוא, יאמרו דהוא רק לטהרה יתירה ומהני בשאובין אבל בעלמא י"ל דלא חשו דמעשים בכל יום דשאובין פסול למקוה

עכ"פ אחרי דבררנו דעת תוס' ספ"ק דתענית ובתמורה ס"ל דליכא איסור בחמין היכא דלא הוויין שאובין, וכ"כ תוס' והרא"ש מפורש בשם הר"ח. וגם ההגהת מרדכי כ"כ בשם הראב"י והריב"א כדאי הנך פוסקים לסמוך עלייהו, דהרי בוודאי מדינא עיקר כהנך פוסקים מדלא מחינן להנוהגין כן ונתפשט זה למנהג פשוט, אם כן בוודאי י"ל דדברי הרמ"א בעצמו הוא רק בדרך חומרא בעלמא. וגם אפשר דלהפג צינון בעלמא מודה הרמ"א דמותר לכתחילה, אבל בכה"ג במקום דחק דאיכא למיחש משום צנועות דימסרו עצמן בשעת הקרירות גדולות ויוכלו לבוא לסכנה, וקצתם יבטלו טבילת מצוה בוודאי אין להחמיר, דהרי לענין טבילה ביום ח' דאסור מדינא משום סרך בתה אעפ"כ הקילו חז"ל מפני צינה או פחד גנבים, ק"ו בכה"ג דמעיקר הדין שרי דהרי לא מחינן להנוהגין כן, וכמדומני נתפשט ההיתר בכל גלילות פולין, א"כ ראוי לסמוך במלתא דרבנן בשעת הדחק, ובפרט להפיג צינתן בעלמא עד שלא יקרא עליו שם חמין בוודאי נ"ל להתיר. וחד מחברייא הוסיף ליתן טעם לשבח די"ל במקוה שע"י מי הגשמים בזה שייך גזירת שאובין, משא"כ במעיין דמדינא אף במעיין כ"ש יכול לרבות עליו שאובין בזה לא גזרו. ובזה יש ליתן טעם דלא גזרו כן במקדש גבי טבלת כה"ג כיון דהי' שם מעיין כדאיתא יומא דף ל"א עכ"ד. והנה אף שהחילוק בעצמותו נכון בסברא, מ"מ מדטרח המרדכי למצוא טעם ההיתר על טבילת כה"ג דל"ג שבות במקדש משמע דס"ל דגם במעיין אסור. וגם ממ"ש המרדכי שם ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש וכו' וכתב עוד שם הא דתני בתוספתא שפשוף או שטבל בחמין דיש