רבי עקיבא איגר החדשות רג

דס"ל לסוגיא דב"ב מסברא דאף בחזקת היתר ע"י דנשאת ראוי לאסור מדרבנן לולי טעמא דזילותא דב"ד, ולמסקנא בטעמא דאתחזק היתירא דנשאת לחוד סגי, היינו דבלאו הכי קשה על הפ"י דמ"מ למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, א"כ בלאו הכי ליכא חזקת איסור מה חילוק יש בין באו עדים תחלה לנשאת תחלה, הא ליכא חזקת היתר, דתרי ותרי מסלקים כל החזקות ודוחק לומר דבר חדש דרז"ל החמירו בתרי ותרי נילך בתר החזקות. ולזה נלעכ"ד דסוגיא דיבמות אזלי להלכתא דקיימ"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן, ושפיר אמרינן דלרמב"י מדאורייתא בעינן נשאת תחלה שיהי' חזקת היתר, אבל סוגיא דב"ב אזלי למ"ד תרי ותרי ספיקא דאורייתא, וע"כ הא דבאו עדים תחלה דתצא משום דחז"ל החמירו אף בספק דשקיל ואמרה ברי לי, א"כ הא דנשאת תחלה ל"ת ע"כ משום זילותא דב"ד, ולמסקנה דב"ב דלא חיישינן לזילותא דב"ד, ובאמת הוא כהלכתא דתרי ותרי ספיקא דרבנן וקיימינן דרמב"י מדינא קאמר וכסוגיא דיבמות, וא"כ שפיר הקשו תוס' ועולים לנכון ב' הסוגיות וק"ל

, אולם ביסוד דברי הפ"י דתוס' מודה להר"י ב"ב דנשאת הוי חזקת היתר, היטב סתר אחי הרב נ"י דבריו ממה דהקשו ביבמות דהתם מיירי דנתייבמה, ובלא"ה נסתרו דברי פ"י ממה דהקשו ב"ב דבנשאת ואחר כך באו עדים דליכא דייקא דבבאו עדים ליכא חומר אמאי לא תצא, ולא ניחא להו דבניסת ליכא חזקת איסור אלא ע"כ דס"ל דגם בזה נשאר החזקה בתוקפו. ובדברי תוס' אלו אינינו יורד לעומקן, במ"ש בכתובות כ"ו וז"ל ועוד כיון דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן יש לאסרה כדאמרינן גבי ינאי וכו'. ולא זכיתי להבין דמה עדיפות קושי' יש בזה מכח תרי ותרי ספק דרבנן, וע"כ דכוונתו דלמ"ד תרי ותרי ספק דאורייתא דמסלקינן כל החזקות, מוקמי סוגיא דיבמות באומר ברי לי וכמ"ש תוס' יבמות, אבל למ"ד תרי ותרי ספק דרבנן דבמקום חזקת היתר מה"ת מותר מטעם חזקה אלא דחז"ל החמירו דלא לסמוך על החזקה ממילא היכא דאיכא חזקת איסור מה"ת אסור וודאי מטעם חזקה ולא מהני ברי, והא זהו עצמו קושייתם הראשונה ומה הוסיפו להקשות בועוד וצ"ע, ובזה תמוהים ג"כ דברי המהרש"א גיטין ד"ט ע"א ד"ה סמוך אהני עפמ"ש וכו' אי דנוקת אחזקת אשת איש. ואינו מובן לי דמשמע אם תרי ותרי ספק דאורייתא בלאו הכי פרכינן שפיר שהוי ספק דאוריית' אלא כיון דתו"ת ספק דרבנן ליכא קושיא רק מכח חזקת אשת איש וזה תמוה דתרי ותרי ספק דרבנן הוא היינו במקום חזקת היתר אבל בליכא חזקת היתר פשיטא דהוי ספק דאורייתא ול"צ לבוא מדין דאוקמינן בחזקת אשת איש

ומ"ש אחי הרב נ"י על קושית הב"מ סימן קנ"ב די"ל דאב נאמן להכשיר לבנו כיון דהאמניתו התורה לפסלו ק"ו להכשירו. לענ"ד זה אינו דלא עדיפא נאמנות האב מעדות של שנים ומ"מ הב' עדים הב'. עדים שאומרים לא מת הוי כתרי לגבי העדים ולגבי האב דתרי כמאה

אולם דבריך היו מספיקים ליישב במה שעמדתי לחקור על דברי תוס' גיטין י"ט ע"א שכ' דהאידנא כותבין זמן בגט שלא יחפה על בניה ממזרים, וכ"כ הרא"ש שם, ולכאורה מ"מ בגט שאין בו זמן הבנים ספק ממזרים, ואינו דומה לראוה מדברת דנאמנות להכשיר בתה, דהתם הספק גם על האם ואנו דנין להכשירה משום החזקה וממילא וממילא כשר הוולד (ואף דהתוס' ס"ל גם בינאי להקל מדינא אף דהתם מתה האם, צ"ל כיון דעל אותה שעה שאומרים העדים דנשבית היה מקום הספק גם עליה והי' דינה להתירה וממילא גם ינאי מתכשר) אבל הכא דאין דנין כלל על האם דבלא"ה גרושה ופסולה לכהונה, ואם היא בת ישראל דליכא נ"מ לענין תרומת בית אביה ליכא נ"מ לגבי דידה כלל, ואולי י"ל דאנו דנין עליה אם היא מותרת לחזור לבעלה, והוי חזקה דהתירא, ואף דלא צריך לחזקה דכיון דהיא והוא אומרים ברי גם בספק השקול נאמנים, כיון דעכ"פ מסייע לה החזקה דהיתר לבעלה מהני גם לוולד, אך עדיין אני נבוך בזה, אם נקרא חזקה לדון על איש פרטי שמותרת להנשא לו דלא מצינו רק חזקת כשרות לכהונה, או לבעלה שנשואה לו, או ליבמה דעומדת ליפול לפניו, אבל באינה נשואה ואינה זקוקה לו, ואינה עומדת להנשא דווקא לזה אפשר דלא הוי חזקה, (אכן באמת כפי דברי הרמב"ם וכמו דפסקינן בש"ע אה"ע סימן ד' סכ"ט דאשת איש שזינתה ואמרה מנכרי נתעברתי דנאמנת להכשיר הולד, אף דהתם אין דנין עליה דהיא וודאי נתחללה לכהונה, וכבר הארכתי בזה בע"ה בתשובה אחרת), ובזה עולה יפה דברי מעכ"ת אחי הרב נ"י דהאב נאמן להכשיר לבנו דאחר הגרושין זנתה. אולם מ"מ בעיקרא דמלתא לא נ"ל, דהנאמנות לאב הוא רק אם בנו או לאו, אבל הכא דאנו דנין על מי שזינה עמה והוליד ממנה הבן אם הי' זה קודם גרושין מבעלה או לאחר גרושין מבעלה בזה אין נאמן האב לומר איך הולידו

ומה שכתב אחי נ"י להוכיח דתוס' ס"ל גם כן כשיטת הרשב"א דאף בחזקת איסור מהני הברי, וקושייתם רק דהולד יהי' ממזר ממ"ש תוס' כתובות פ"ה דפירכת הש"ס וכי לא מודה וכו' היינו דאם הודאה לחוד לא מהני גם טעמא דר"ג לא מהני וקשה דמידי אריא, דדלמא הודאה לחוד לא מהני דר"פ אצלה, אבל כיון דהלכה כר"ג רק לכתחילה לא עבדינן בה עובדא לא גרע מספק השקול דמהני הברי עכ"ד, באמת עכ"ז אינו מספיק דזהו הי' ניחא אם היה התוס' מפרשים דפירכת הש"ס דהודאה לחוד וודאי מספיקו וע"כ כל חד וחד טעמא באפיה נפשיה הוא, אבל מדכתב תוס' דאם הודאה לחוד לא מהני, משמע דהוי ספק