רבי עקיבא איגר החדשות רב

ומה דנ"ל בכוונת המרדכי כך הוא, למה דמבואר דעת הרמב"ם פ"ז מהלכות מכירה הי"ב בשליח שקנה עצמו במעות המשלח, אעפ"י שזקפן עליו במלוה המקח של משלח, ולמד זה מדברי הירושלמי פ' א"נ שהובא במרדכי שם הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות, ואם ידוע שלקח הר"ז מוציא ממנו, וכמבואר בהה"מ שם הלכה יו"ד, אך כל זה בלא שינה משליחתו, אבל בשינה הוא לעצמו כמבואר בסוגיא דבב"ק פ"ט גבי ליקח לו חטין ולקח שעורין דלר"מ דהוי גזלן הותירו לעצמו וה"נ לדידן אם זקפן עליו במלוה ולקחם לעצמו, וכמ"ש להדיא הסמ"ע סימן קפ"ג סק"ו, וע"כ הסברא דמטעם לבטל כיסו לחוד אין צריך לשלם, דהרי בוודאי אם היו המעות בטילים אצלו ולא הרוויח לכ"ע פטור, דלא גרע מגזלן ממש דמשלם רק כשעת הגזילה, ולא מה שהי' יכול להרוויח, אלא דהיכא דהרוויח בהם בזה דנו חז"ל או מדינא או מקנסא היכי דיכולין לומר דבמעשה זו נעשה רצון הבעלים בלי שינוי הוי כאלו עסק לטובת בעלים וכיד בעלים דמי וכאלו לא יצאה המעות מעולם מרשותם, ומה דקנה בדידהו קנה ושלהם הרוויח כמו בשליח לקנות חיטים וקנה חטים לעצמו לדעת הרמב"ם אף דפשיטא דבשביל קבלת השליחות לחוד הי' בידו לחזור בו, דכל שליח יכול לחזור משליחתו: אלא ע"כ כיון דבאמת לא נשתנה דעת בעלים, וגם הם היו רוצים ליקח חטין לא יצא מעולם המעות מרשותם בקניית חטים זו אלא אם כן שינה וקנה בהם שעורים דאולי אין רצון בעלים בשעורים ול"ש לומר דנקנה להם השעורים, וה"נ י"ל סברת המרדכי בפקדון דעלמא, וא"ל תן פקדוני וארוויח בהם ולא אמר לרוויח בדבר ידוע אלא סתם להרוויח דכל מה שעסק זה במעות זהו בעצמו היו הבעלים גם כן רוצים בו וכאלו נעשה הדבר בשליחותם דמי, והותירו הותירו להם, וכן אמר תן לי פקדוני להלוות אותם, וזה הלוה אותן גם כן בענין שלא נשתנה רצון בעלים, בזה מחייב לתת בו מה שהרוויח, וא"כ כוונת המרדכי בוודאי אף באומר לו הוצאתים בעסק קבל עליך לשכר ולהפסד פשיטא דיכול לומר איני רוצה בזה, ויכול להכריחו לשלם לו, אלא דמ"מ אם אמר לו כן ולא רצה לקבל ההפסד אם עיכב אותם בחזקה אין צריך לשלם לו אח"כ מה שהרוויח כיון דאמר לו כן, וזה לא רצה בעסק זה הוי כשינה השליח שליחתו וכגזלן ממש ואין צריך לשלם לו לבטל כיסו, ובאמת אם אמר תן לי פקדוני שאני צריך ליקח חטים להרוויח בו, וזה עסק לעצמו בשעורים דא"צ לשלם לו

ומה דכתב המרדכי שזה אמר אני רוצה להלוותן, וזה אומר הלוותיו או עכבת"י כדי להרוויח בו, י"ל דעכבת"י מיירי באומר סתם תן פקדוני להרוויח בו, דכל מה שעסק זה להרוויח, י"ל דהבעלים רוצים בזה ואין כאן שינה, או דמה שאומר אני רוצה להלוותן היינו בתורת עסקא. דג"כ רצוני רק לעסוק בשותפות לשכר ולשותפות. ובזה אם עיכב אותם אם הרוויח צריך לשלם לו חצי הריווח דאמרינן דנעשה שליחתו והוא בעצמו קיבל אותם בת"ע דאין חילוק לבעלים אם נותנם לאחרים בעסקא או שמעכב אותם הוא בעסקא. ואמרינן דאולי היה הבעלים רוצים לקבל ההפסד ולא נשתנה כלל רצון הבעלים

ובזה נ"ל דמיושב מ"ש הרמ"א בהגהת ש"ע יו"ד סימן קס"ט סי"ג אבל אם נתן לו מעות להלוות לעכו"ם בריבית ואחר כך אמר הלוקח לא הלוותי לעכו"ם אלא לקחתי לצורך עצמי הלוקח נאמן, ולא כתב דאם הרוויח בהם דצריך לשלם לבעלים מדין מבטל כיסו וכדפסק בחוה"מ סימן רצ"ב, ולפי הנ"ל ניחא דדווקא בההיא דסימן רצ"ב דאמר סתם אני ארוויח בו, אבל ביו"ד דאמר להלוותן לעכו"ם, א"כ אין רצוני כלל בענין עסק בסחורה דיש בו יוקרא וזולא אלא בהלואה לעכו"ם, משום הכי אף שהרוויח בהם פטור דלא נעשה ענין רצון בעלים כנלע"ד: תשובה מט עוד לאחי הרב הנ"ל

מה שתמהת על הפ"י בסוגיא דתרי ותרי שכתב דרמב"י מדיני קאמר דבעי נשאת תחלה דהוי חזקת היתר, דא"כ לא הקשו תוס' כלום ב"ב דמאי אר"י ניסת אפילו התירוה נמי הוי זילותא דב"ד, הא מ"מ בהיתרוה מדינא אסור עכ"ד. נראה לי דתוס' ב"ב אזלא כשיטת הר"י בר ברוך, דמיד שבאו עדים המתירים תחלה אתחזק להתירא, וע"כ לרמב"י בבאו עדים המתירים תחלה דתצא הוא רק חומרא ושפיר הקשו תוס'. אולם זה אינו דהא כל עיקרא וטרחתו של הפ"י להשוות סוגיא דיבמות דמבואר דרמב"י מדאורייתא אוסר בלא נשאת תחלה לסוגיא דב"ב דתליא בזילותא דבי' דינא. ואם כן לכאורה לשיטת הר"י בר ברוך אין מקום לדבריו דהא גם בלא נשאת תחלה מדאורייתא מותרת, ואי דכוונת הש"ס ביבמות בב' כיתי עדים באו בבת אחת, הא לשיטת הר"י בר ברוך גם לרבנן דרמב"י תצאם בכה"ג, דלא ס"ל לסברת דייקא, ואם כן אם באנו לקיים דברי הפ"י גם לשיטת הר"י בר ברוך, ע"כ צריך לומר דבהך סברא גופא פליגי רמב"י ורבנן, דרבנן ס"ל דע"י עדים המתירים תחלה אתחזק להיתירא ורמב"י סבר דלא אתחזקה להיתירא רק על נשאת תחלה, וא"כ לא הקשו תוס' כלום, ודוחק לומר דתוס' ב"ב ס"ל ב' הסברות, דלרבנן דייקא מגרע לחזקת אשת איש, וגם סברת הר"י בר ברוך דע"י עדים אתחזקה להתירא וביבמות מיירי בבאו ב' כיתי עדים בב"א, וא"כ יפה הקשה אחי נ"י

ואולם באמת יש לקיים דברי הפ"י ובאופן אחר, ולא נצטרך ג"כ לדוחקא דהפ"י