רבי עקיבא איגר החדשות קצח

קאי עכד"ק. ולבבי לא כן ידמה, דמכל מקום בעיקר התקנה היכי דהגדול חולץ דמדין תורה כל שלא יבום אף דאנוס משום חששא דאבא שאול דמכוון לנוי, מ"מ לא זכה בממון כמו שהוכיח בפסקי מהרא"י סי' קס"ג ואם נידון דתקנות הקהלות הי' קרוב לד"ת, היינו שעשאו לחליצתו כאלו יבם אותה, ממילא ה"נ בקטן דכמו אם הי' מיבם הי' זוכה בנכסים אף במקום דהגדול הי' אנוס מלייבם, ה"נ זוכה הקטן בחליצתו, ואף דמהרא"י שם בפסקיו מסיים וההיא דא"ז מתקנת ר"ג צריכה לחלוץ, דהתם אין הרחקת היבום מצד היבם רק דאנוס משום תקנות רגמ"ה, אבל היכא דאיכא דררא דאיסורא בצד היבום גופיה מדמינן לההיא דאשה שנפלו וכו' עיי"ש עכ"ל, והך דינא דא"ז היינו מה שהובא בתה"ד סימן ר"ך בשמו שכתב דמעכשיו שגזר הגאון על ב' נשים והיבם הי' מייבם ברצון ואונס בתקנתא דרבנן אין לה כתובה אפי' חלצה עיי"ש, הרי דס"ל לחלק בין אונס דאבא שאול דהוי פסול בגוף היבום, בין אונס דחרם רגמ"ה, ואם כן ה"נ לענין חליצה אם נניח כסברת מעכ"ת נ"י דהתקנה הי' רק דהחליצה יהי' במקום היבום, ואם כן י"ל כיון דהגדול רוצה לחלוץ רק דאנוס בתקנתא דרגמ"ה זוכה בנכסים ואינו מפסיד ע"י חליצת הקטן, אך מ"מ הלא התה"ד בסי' ר"ך כתב דדינא דא"ז רק היכי דהיא גם כן מרוצית ביבום, אבל היכי דאינה רוצית שאין בידו לייבם רק לחלוץ או לעגנה, בזה הדין דאם חלץ יש לה כתובה עיי"ש, א"כ בנ"ד דהיא בוודאי שרצונה דוקא בחליצת קטן בזה אף בלא חרם דרגמ"ה לא היינו יכולים לכופה לחלוץ בגדול רק לדונה כמורדת ועכ"פ לא הי' הגדול זוכה בנכסים וממילא הקטן על חליצתו זוכה בתקנות הקהילות, ובלא"ה קשה עלי לומר דהתקנה הי' דהחליצה יהיה כמו יבום, וכי מ"ש מכ"ת נ"י דהתקנה הי' שהחלוץ יקח הכל, זהו לא מצינו כלל, ולכל היותר זכות החולץ רק כעין הפשר של מהר"ם לובלין הנ"ל, והיינו רק כדי שלא לעגן ויתרצה לחלוץ וא"כ היכי דרצונינו דהקטן יחלוץ הפיוס של תקנת הקהילות לגבי הקטן

ומה שפקפק ידידי מעכ"ת נ"י כיון שהב"ד לקחו כל העזבון תחת ידם והי' כעין חליצה מעושית דמשום אונס דממון דאין נותנין להם כלום עד לאחר החליצה צריך לחלוץ, אינו נראה לענ"ד דהא לתקנת בני ריינוס בכל פעם כן הוא דהבית דין מחזיקים בממון עד שיראו מי החולץ שיקח כנגד הכתובה לפי סברת המהר"ם לובלין הנ"ל, והטעם דלא הוי מעושית דאין אנו אומרים שאין נותנים לו חלק ירושתו עד שיחלוץ אלא שאנו אומרים שממתיני' שמא יחלוץ אחיך ויזכה הוא בכולו מצד התקנה שנתנו לו בעד שכרו

ומעתה בנידון דידן שהדין שהב"ד בוחרים בקטן וממילא נוטלת היא כתובתה, והחולץ הפנוי צריך לפשר עם הנשוי וכנ"ל, אולם אם יש ערמומית בלבם אשר אם יטעון הקטן שאינו רוצה ביבום ובחליצה בזה בוודאי קשה למאוד דבזה יהי' הדין דהגדול חולץ כמו שביארנו בזה בע"ה דהב"ש מודה בזה ואז תפסידה היא חצי כתובתה, דהא וודאי אין לומר דבנ"ד אף בגדול רוצה והקטן אינו רוצה כופין להקטן מכח שטר חליצה שהתחייב עצמו לחלוץ בחנם, דכבר כתבו האחרונים דמשום השטר אין לכוף על החליצה רק דתועלת השטר חליצה באם אינו רוצה לא ביבום ולא בחליצה דבלא"ה הדין דכופין אותו לחלוץ, בזה נוטלת כתובתה מכח השט"ח ואם כן זהו רק היכי דבלא השט"ח ג"כ הדין נותן לכופו לחלוץ אבל בנ"ד באם הגדול רוצה והקטן אינו רוצה אין אנו יכולים לכוף הקטן לחלוץ ואף אם ב' אינו רוצים לחלוץ, י"ל דכפינן בגדול הנשוי וכמש"ל וממילא תפסיד חצי כתובתה, ובאמת בלא"ה בכל שטרי חליצה דידן לא נוכל להפקיע ערמותו של ערום דאם ירצה יטעון הריני רוצה ביבום, ואין בידינו לכופו רק לעשות הרחקות שלא לישא וליתן וכדומה, וגם זה שלא לומר בפירוש שעושים זה כדי שיחלוץ, וממילא נפל פיתא בבירא עתה שאין בידינו תקיפא דאם נעשה לו הרחקות יקבל בערכאות למה זה רחקו ממנו, ונהי' כאלם לא יפתח פיו מבלי אפשרות לומר כדי שיחלוץ דאם כן הוי חששא דחליצה מעושית ואין תועלת בשטר חוב דידן רק: להולך לתומו ולא יערים לטעון רצוני לייבם, ופה תקנתי מכבר שטר חליצה יהי' נכתב כעין שטר חצי זכר בהתחייב כך וכך, ואם יחלוץ יהא מחול למפרע, וכ"כ בשו"ת שב יעקב], וגם בנ"ד אם לא יערימו ויתרצו שניהם לחלוץ הב"ד בוחרים בקטן והיא נוטלת כתובתה, ועל המותר יתפשר הנשוי עם הפנוי, ואם יטענו שאינם רוצים לחלוץ, או שהגדול יאמר שרוצה בחליצה והקטן לא ירצה האלמנה בידיהם כחומר ביד ביד היוצר ותפסיד חצי כתובתה כנלע"ד בעהי"ת: תשובה מו עוד לו

מה דבדק לן מר בסוגיא דפסחים ע"ח דפריך הש"ס א"ה למאי הלכתא אין הציץ מרצה על האכילות הא יש נ"מ באם נשאר מקצת מן הבשר או מן שיורי מנחה בטהור דאז אם אמרינן הציץ מרצה מותר לאכול הטהור וכו' וכן מבואר בסוגיא דמנחות ט"ו גבי נטמא אחד מן החלות וכו' וכ"פ הרמב"ם פ"ה הט"ז מהלכות תמידין ומוספין עכ"ד

לענ"ד זהו וודאי אי אפשר לאמרו לדינא דבנשתייר בשר הזבח בטהרה דיהא אסור באכילה דא"כ איך ס' ר"י דאם נשתייר קצת מן הבשר דיזרוק הדם הא כיון דא"א לאכלו הוי כנאבד כולו, וקושי' זו הקשה תוס' מנחות ט' ע"ב ד"ה אותן שיריים וכו', ומתירוצם שם נלמד דבאמת אין הדין כן בזבחים רק במנחות דילפינן מקרא והנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת, וכן בלחם הפנים מהאי טעמא בנפרמה מקצתה כולם אסורים כמש"כ רש"י דף ח'