רבי עקיבא איגר החדשות קצא

שטר הודאה לבתו מסך קצוב בזה אמרינן מדאמר בלשון הודאה ולא אמר בלשון מתנה שתטול בתו בירושתו סך כך וכך, אלא וודאי דהודאתו אמת וקושטא קאמר, אבל בשטר חוב ח"ז שלנו דאינו בסך קצוב דא"א אלא בדרך הודאה בכדי שלא יהא בכלל הקנאה בדבר שלא בא לעולם י"ל דאמרינן אומדנא, ובאמת לענ"ד לכאורה יש לסתור חילוק זה, דהא היסוד ראיית מהרי"וו מסוגיא דשכ"מ שהודה והתם באיסור גיורא דלא הי' אפשר בלשון מתנה כיון דאינו בירושה, ואעפ"כ לא אמרינן בהודאה אומדנא, אמנם באמת י"ל דדווקא באומדנא דהתם דנימא דכוונתו ליתן במתנה לאחר מיתה ונידון דבגר לא מהני וכמו כן באחר אם עמד חוזר, בזה שפיר אמרינן דאם איתא דדעתו בדרך מתנה לאחר מיתה הו"ל ליתן בלשון מתנה לאחר מיתה, דהא גם עתה דעתו בכזה ואין הפרש ביניהם, אבל בשטר חוב ח"ז דהודאתו מהני יותר לענין דבר שלא בא לעולם, בזה שפיר י"ל דקיימא האומדנא שלא נתן אלא בכדי שתהנה זרעו

והנה שלשה אבירי הרועים הגאונים ה"ה הכנ"י והשבות יעקב והשב יעקב הסכימו להלכה ולמעשה כדעת הרמ"א הנ"ל, ובנתיבותיהם הלכו הגאון בס' כתובה נ"ע וידידי הגאון בית מאיר נ"י

וה"ה ידיד הגאון מוהר"ז נ"י אבד"ק נאשעלסק עמד ביסוד הסוגיא דשכ"מ שהודה והעמיד דבריו להקשות על פי' התוס' דמנ"ל למיפשט מההיא דאיסור גיורא הא מה דאמר רבא אי בחליפין היינו שיתן מקצת נכסיי א"כ דלמא מה דאמרי' נפק אודיתא היינו שהודה במקצת נכסיי וה"ה ש"ב הגאון מו"ה מאיר וויל נ"י רצה לתרץ דמה דאמר אי בחליפין היינו בכול', ואעפ"כ מהני בגר דבקנין דאורייתא דקנה מיד, אלא דמ' אומדנא אמרינן דאם עמד חוזר, וכדאיתא בחוה"מ סימן קכ"ה ובסמ"ע סי' ר"ן ובכה"ג י"ל דגם בגר קנה, כיון דהקנין מדינא עכ"ד, ולענ"ד ליתא דהתם בסימן קכ"ה הוא רק בזיכה הנכסים מיד ומסרן להזוכה ליקחם לביתו, או שזיכה אותם ע"י אחר, בזה אמרינן דהקנה לו מיד ובתנאי אם ימות, וכל זמן שלא עמד אינו יכול לחזור, ובכה"ג באמת גם לענ"ד מהני בגר, אבל בקנין דעלמא ואף בקנין משיכה אם לא מסרם לו להוליכם לביתו רק לעשות משיכה בעלמא בתורת קנין, הא מדינא הקנין מגרע דאין קנין לאח"מ אלא דבמיפה כחו מהני דקנה עכ"פ מכח דיבורו מתקנת חז"ל, ובכה"ג אף בלא עמד יכול לחזור וכמבואר בסמ"ע סי' ר"ן סקי"ג וא"כ בכה"ג נראה דבגר לא מהני כיון דקנה רק מתקנת חז"ל

ומה שתירץ הרב מוהר"ז נ"י דס"ל לתוס' דבאמת גם בפקדון אמרינן שלא להשביע, וכמ"ש בהגהת אשרי בשיטת תוס' והוכחת הש"ס דאם איתא דההודאה הי' במקצת נימא דשלא להשביע את עצמו אמר כן, אלא ע"כ דמיירי בכול' דבזה דל"ש שלא להשביע את עצמו אלא שלא להשביע את בניו דלא שייך באיסור גיורא דהא הקנה אותם לבנו [וכאשר הקשו מכח זה לפי' רשב"ם] משום הכי מהני ושפיר הוכיחו דמיירי בכולה עכ"ד, ואין זה מספיק דממ"נ אם נידון דבמקצת אמרינן שלא להשביע את עצמו, ממילא גם בכולה נימא שלא להשביע את עצמו דמה הפרש יש בין קצתו לכולו, דהא עיקר סברא, דבכול' אמרינן חזקה לא שבק אינש נפשי' אלא וודאי נתן משום מיתה, מה שאין כן הכא דבאמת דנין דלא נתכוין להודות כי אם שלא להשביע אם כן גם בכולה נימא כן. ולומר באמת שלא כדברי הרב נ"י דגם בכולה לא הי' מהני א"ג ומיירי באמת רק בהודה משום מיתה דהיינו שמזכיר מיתה, לא מסתבר, וגם כיון דנצטרך לומר דמה דאמרינן נפיק אודיית' היינו בהוספת דבר שמזכיר מיתה נימא דמיירי באתם עידי, אלא וודאי נראה בפשוטו דכל חולה שמושכב על מיטתו אין עושה עניינים שאינם לו לתועלת אלא א"כ שיבריא, וכההיא דאמרינן סוף ב"ב דשכיב מרע שהודה דאין אדם משטה בשעת מיתה, ומשמע מסתימת כל הפוסקים דאף במקצת הכי הוא, כיון דמושכב על מטתו הוא בכלל עומד למות ואין חותר לעשות תועלת לימי בריאתו, הכי נמי לענין שלא להשביע כנלע"ד

ונ"ל ליישב עפי"מ דמבואר בסוגי' דב"ב קמ"ח דשכיב מרע שנתן נכסים לפלוני ופלוני אף שלפי הנגלה לנו הם כל נכסיו מ"מ אם עומד א"ח והיינו בקנין דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י, אלא א"כ דנתן בלשון כל נכסיי או דמוחזק לן בבירור דלית ליה נכסים, ולדעת רשב"ם הובא בטור בעינן דווקא מוחזק בעדים ולדעת ר"י מהני מוחזק גמור, ועיין תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' רנ"ג שכ' הטעם כיון דעשה מלתא יתירתא דהקנה לו מזה מוכחים דיש לו עוד נכסים והוי במקצת והוצרך להקנותן עיי"ש

ולפ"ז הי' נ"ל דבהקדיש כהאי גוונא אף דאמירה לגבוה כקנין בהדיוט דמי, מ"מ לענין זה אינו כקנין, כיון דמ"מ אין כאן מילתא יתירתא, (זולת שנאמר דהוי ס"ס, ספק שיש לו נכסים במדה"י, וס' דבהקדש גמר ומקדיש ואינו חוזר), וא"כ י"ל דוודאי איסור גיורא מסתמא לא הי' יותר מהמעות שביד בי רבא או שכבר נתן השאר למרי בריה, ולפי המדומה לפנינו הנך מעות שביד רבא הי' כל נכסיו, אבל לא הי' מוחזק בבירור שכן, ולזה אמר רבא אי בחליפין, ויהי' הדין דמהני מדין מתנת בריא דאנן נידון דיש לו נכסים במדה"י, דאם איתא דאין לו נכסים ודעתו רק על דעת מתנה לאחר מיתה אין עדיפות בזה הקנין יותר מאמירה בעלמא והי' הקנין אך למותר, אבל מדמהני אודיית' שפיר מוכח דהודא' שכיב מרע אם עמד חוזר דלגבי הודאה דהוי רק בדיבור בעלמא לא מוכחי' דיש לו נכסים במדה"י והוי כהודאת שכיב מרע בכולה, ולפ"ז נסתר השגת