רבי עקיבא איגר החדשות קצ

וזה אינו דהא כשיעור הביוש של המתחיל עולה זה בזה, דכל אחד חייב לחבירו, והשני משלם במותר הביוש, אבל קנס מאן דכר שמיה דהב"ד מנדין עד שפייס את חבירו, והיכי דכל אחד מחוייב לחבירו עולה זה בזה

אבל באמת ביסוד הדין שכתבת בפשיטות כיון דביוש לו ביותר חייב הב', נפלאתי שלא עיינת כראוי, דהא מבואר ברמ"א סימן תכ"א דמה דנחבל משלם במותר לא דמקרי מזיד, דמ"מ עשה רק דכי ייחם לבבו, אלא דהוא בכלל שוגג ואדם מועד לעולם, ובאמת פטור מבושת כדין ביישו בשוגג ומשום הכי בגדופים דליכא רק בושת פטור הב' בבל ענין כיון דעשה משום דחם לבבו לא מקרי מכווין לבייש) וא"כ לדינא הב' פטור והא' חייב

ובדברי הגהת אשרי שבש"ך סי' רכ"ח, אנכי עמדתי על זה מדברי המ"ל פט"ו ה"ג מהלכות מכירה שכתב במום במקח דכתב הה"מ בשם יש מי שכתב דהיכי דיכול לנסות לאלתר ולא ניסה אמרינן דמחל כמו ביכול להראות לתגר, ע"ז כתב המ"ל דמסתבר דבלא נתן מעות לא הוי מחילה די"ל דלא הקפיד לנסותו כיון דעדיין מוחזק במעותיו עיין שם: ואנכי עשיתי סמוכים לזה מדברי תוס' כתובות נ"ח ע"א ד"ה קלא וכו' בשם רבינו אליהו עיי"ש. וא"כ לכאורה גם באונאה דינא הכי והוא ספק גדול לדינא לענ"ד: תשובה לט

עובדא בא לידי באלמנה א' שהשכירה לאלמנה אחרת לדור עמה ביחד בחדרה משך שנה א' בסך שבעה ר"ט והקדימה ליתן לה על שכרה שלשה ר"ט וחצי, ואחרי ג' שבועות שדרה שם נפטרא האלמנה השוכרת ובאה בתה היורשת וטבעה ממשכרת להחזיר לה שכרה, והאלמנה המשכרת תובעת מהיורש להשלים לה שכרה סך ז' ר"ט כי איננה מוצאה להשכיר לאחר

הנה הדין פשוט בש"ע חוה"מ סימן של"ד ס"א בהג"ה דבמת השוכר אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו ואם קיבל כל השכירות אין צריך להחזיר עיי"ש, וא"כ לכאורה פשוט דבנ"ד כל אחד מחזיק מה שבידו ואף דהש"ך מסיק שם דצריך להחזיר כפי הנאת פועל בטל, מ"מ הכא דמנכה השוכר סך ג' ר"ט וחצי, זהו מספיק לשיעור כפועל בטל בשופי, וחד מחברייא פקפק עמי די"ל כיון דהמותר סך ג' ר"ט וחצי פטורה מדינא לשלם מדין טענת אונס, אם כן אנו דנין רק על מה שקבלה ג' ר"ט וחצי ודנין כאלו שכרה לחצי שנה ג' ר"ט וחצי ומחשבין כפועל בטל על ערך חצי שנה וצריך להחזיר כשיעור הזה ולדידי' הי' נראה כיון דמ"מ הי' השכירות בכולל על שנה, אנו דנין דלגבי מה שמקדים השכירות הוי כאלו סבור וקיבל שלא יהי' לו שום טענת אונס וכאלו באמת החזרה לא הי' מחמת אונס דהי' צריך לשלם הכל חוץ מכשיעור פועל בטל אם כן בוודאי מספיק לחשוב כפ"ב ממה שנשאר ביד השוכר, ובאמת לדינא אין נ"מ כ"כ כיון דהרמ"א לא הכריע להלכה בין דעת המהר"ם ב"ב לדעת הרשב"א, וא"כ יכול לומר המשכיר ק"ל כהרשב"א דמדינא צריך לשלם הכל ואני מנכה לך כפועל בטל ממה שנשאר בידך, אולם למסקנת הש"ך להכריע כדעת הב"ח דהעיקר כהמהר"ם ב"ב עיי"ש בזה הספק כנ"ל וצ"ע לדינא

עוד טענה הבת היורשת שרצונה לדור שם במקום אמה להשלים דמי השכירות ונסתפקתי לדינא לפי"מ דמסיק הסמ"ע סימן שי"ז סק"ה דבמשכיר לחבירו דירה בביתו אינו יכול השוכר להשכיר לאחר דיכול לומר אותך אני יכול לקבל, אבל אחר א"י לקבל עיי"ש, א"כ א"ל דמהאי טעמא יכול המשכיר לומר להיורש אותך א"י לקבל, וכמו כן בעלמא אם בני ביתו של היורש מרובים, י"ל דאינו זוכה לדור שם כמו דשוכר אינו יכול להשכיר למי שבני ביתו מרובים כדאיתא בש"ע שם רס"י הנ"ל, או דנימא אף דאינו יכול להשכיר, מ"מ ירושה דממילא עדיף וברא כרעי' דאבוה, ואין להביא ראי' מההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה דמשתמשים בה כל ימי שאלתה אף דאביהם לא הי' לו רשות להשאיל דאין השואל רשאי להשאיל, די"ל דבאמת גם בהשאיל אביהם לאחר לא הי' הבעלים יכולים להוציא מידו, די"ל דאין השואל רשאי להשאיל היינו רק לכתחילה בעלמא, [ועדיין לא מצאתי דין זה דהפוסקים כתבו דאין השואל היינו לכתחילה, אבל מ"מ דיעבד לא לא מקרי פושע לומר אין רצוני, ולא ביארו באם השאיל לאחר והבעלים באים להוציא מידו ולעכבו מלהשתמש אם זהו בכלל לכתחילה או דיעבד] מה שאין כן הכא דאף דיעבד אם השוכר השכיר למי שבני ביתו מרובים יכולים הבעלים לעכב ולמחות בשוכר ההוא כדמשמע להדי' מדברי הגהת ש"ע סי' שס"ג סעיף י' י"ל גם היורש אינו זוכה בזה ועיין בתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שמ"ב וצ"ע לדינא: תשובה מ

ע"ד ענין בראובן שבא לירש את בן בתו שמת אחר אמו בחיי אבי אמו, השטר חצי זכר שהי' לבתו מאביה, עפ"י פסק הרמ"א באה"ע סי' צ' ומקור הדין נובע מפסקי מהרי"וו שהביא ראי' משכ"מ שהודה בפ' מי שמת והיינו כי היכי דקיי"ל התם דאם עמד אינו חוזר, הרי דבהודאה לא אזלינן בתר אומדנא, וה"נ לא אזלינן בתר אומדנא דלא נתן בכה"ג שיבוז לזרים חלו

ואולם הגאון מהר"י מילר זצ"ל הובאו דבריו בתשובת שב יעקב סי' כ"ו בא לחלוק על פסק הרמ"א וכתב דדברי מהרי"וו רק באב שכתב