רבי עקיבא איגר החדשות קפג

גם נדוניא, הרי דאין זה הכרח ברור לדמותם לכל מילי

תו כתב רומעכ"ת וז"ל ומה דהוכיח מעלתו מדעת הרא"ה דס"ל מטעם הריצב"א חשיב ממש כמו אחר זמנו, אמת שממנו מוכח הכי בבירור דאלת"ה אלא משום צירוף שלא תתבזה אשתו בב"ד הדר לא משני מידי דפשיטא דצריך התנא לאשמעינן דמש"ה חשיב אלמנה הגיע זמן, א"ו סובר בפשוט דמפני שהוא סמוך למיתה חשוב כהגיע זמן כאחר מיתה, משא"כ בשאר בע"ח תוך זמנו אחר מיתה הוא ת"ז וסברא זו דחויי' היא מפומא דכולהו רבנן שהרי לשון הרא"ש והריצב"א תי' דבכתובה נמי לא חיישינן לצררי תוך זמנו, אלא ש"מ סמוך למיתתן דאורחי' להתפיסם צררי כדי שלא תתבזה אלמנתו, הרי אך משום דלא תתבזה הוי אורחי' ולהכי לא חשוב תוך זמנו, הרי להדיא דלא כהרא"ה וכו', לענ"ד רבותא למיחשב גברי, נגד זה יש לנו דעת הרא"ה וגם לישנא דהה"מ שכתב בלשונו פט"ז מה"א וז"ל ודע דבנכסי צ"ב וכתיבה שוים בזה דהרי אין כאן קל בכתובות מבשארי חובות עכ"ל, משמע דבא לומר דאין כאן דין חדש בכתובה לומר בו מקולי כתובה שני כאן ודווקא בכתובה, אבל לא בצ"ב דבאמת אין כאן קולא יותר משאר חוב דכל בע"ח צריך לישבע, הרי דמדינא הוא כמו שאר ב"ח, דאלו לדברי רומעכ"ת הוא רק בדרך עילה, א"כ א"א ללמוד זה משאר חובות רק מדקדוק לישנא דמתניתן ומדכוללים עם הכתובה כדכתב רופ"מ נ"י ואין להעמיס כן בכוונת הה"מ, כיון דעכ"פ להרא"ה והה"מ דינו כמו אחר זמנו ממש, וה"נ י"ל לדעת הרא"ש דמכח דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למיתה משום לא תתבזה שוב אזדא ממנו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ומנ"ל לומר דרק דרך עילה הוא. ואף הרמ"ה שבהרא"ז ר"פ אעפ"י יכול לסבור כן אלא דמ"מ צריכים לומר דתוספת כתובה ככתובה דהרי פשיטא אלו הי' הבעל חייב לה ממקום אחר לא היינו אומרינן דמתפיסה תוך זמנו סמוך למיתתו משום שלא תתבזה, אלא דבפרעון כתובה שיש לכל הנשים, ואדעתא דהכי נישאת לו מתחלה בזה דעת האדם שתגבה אותו בלא בזיון מש"ה צ"ל דתוספת כתובה ככתובה, אבל מ"מ י"ל דמה"ט בכתובה לית ביה כלל חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וקשה להוציא ממון בבירור נגד דעת הרא"ה והה"מ ובפרט דבוודאי לדעת המ"ל והב"ש דס"ל לטעמא דתוס' גובית נדוניא בלא שבועה ולא דקדקו לישנא דמתניתן כדכתב רומעכ"ת נ"י, ומ"מ ס"ל בפשיטות דלהרא"ז והריצב"א גם נדוניא צריכה שבועה, הרי דס"ל ג"כ דמהך טעמא דלא תתבזה נסתלק לגמרי החזקה ולא בדרך עילה בעלמא

תו כתב רומכ"ת וז"ל ומ"ש תו מעלתו גם לדעתי א"א לכוון כן בדברי הטור שכתב וכו' דמשמע להדיא אף שהעדים אומרים וכו' דומיא דכתובה, דאלו בכתב לה גם כתובה אינה גובה, מלבד שמיד בתר הכי כתב הטור בשם אחיו דבמקום שאין כותבין אף בכתב לה גובה היא ואף גם לענ"ד איפכא מבואר מדמסיים אא"כ כתובתה בידה ואי בידוע דלא כתב לה מאין יהי' לה כתובה, ותו איך ישמיט הטור עיקר חידוש כזה, גם א"י איך שייך בפשוט עדים על מניעה שלא כתב לה אטו עדים הללו המעידים על מה שהכניסה בכיפי תלוי לה, לכן נ"ל ברור כמו שכתבתי ות"ל מצאתי כעת במ"ל פח"י מה"א ביאר דעת הר"ם להדיא אך מחמת ריעותא חסרוך השטר עכ"ל

ולענ"ד אדרבא מלשון הטור אא"כ כתובתה בידה משמע דבשום פעם אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אף בעידי שריפה וכדומה אינה גובה וזהו עיקר החילוק בין כתובה לנדוניא דלהדיא משמע מלשון הטור דמחלק בין כתובה שהוא תנאי ב"ד לתוספת כתובה ונדוניא, וזהו רק בליכא ריעותא, דהא במקום שכותבין אף בכתובה אינו גובה במקום ריעותא, הרי דאף בליכא ריעותא בעינן דווקא לסברא דתנאי ב"ד דכמאן דנקיטי שטרא בידה, אבל בלא"ה טענינן פרוע ומ"ש רומעכ"ת נ"י דאיך שייך על מניעה עדים, אטו עדים בכיפה תלוי מלבד דעכ"פ נ"מ בכתב לה ואיכא עידי שריפה, גם בפשוטו נ"ל דבמעידים דבשעה שמכרה מיחה בעדים שלא יכתבו לה בוודאי ליכא ריעותא דחסרון השטר כיון דידוע דמיחה הבעל מלכתוב ואפשר גם אם רק מעידים העדים שלא הי' עדים אומרים בשעה שהכניסה לו הנדוניא רק הם והם לא כתבו ג"כ לא הוי ריעותא ול"ח שמא צוה אח"כ לעדים אחרים לכתוב ולעשות מזה ריעותא עכ"פ במיחה בוודאי לא הוי ריעותא. גם מ"ש מעכ"ת נ"י דלדברי לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש כזה, אני אומר בהיפוך דלדברי רומע"ל לא הו"ל להטור להשמיט עיקר חידוש דין דבמקום דליכא ריעותא גובית נדוניא ות"כ, אבל לדידי י"ל דהטור כללו בלשונו אא"כ כתובתה בידה דמשמע דבענין אחר לא, כנלע"ד ברור בדעת הטור

תו כתב רומעכ"ת נ"י על דברי במ"ש דאין לה מזונות בשביל נדוניא להפוסקים דנדוניא אינה בכלל כתובה, וז"ל נראה דסובר מר כי היכי דפליגי לענין תובעת כתובתה שהפסידה מזונות אם המזונות נתלים בנדוניא, הו"ה דפליגי לענין מנהג יהודא שלדעת הש"ע אם רוצים לפוטרה מכתובה בלא נדוניא נפטרו ממזונותיה, ולבבי לא כן ידמה, לא מבעי' למה שכתבתי דאף להרא"ש נכללת בלשון כתובה במה דתלי בלשון ופשיטא דמספר כתובה נלמוד שכתובין עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתך דוודאי אף הנדוניא בכלל, אלא אפילו הר"ם לדעתי מודה בזה, דהרי מוכח דאיך ס"ד שיהי' אפשרות להיתומים לומר הא לך הכתובה ואנחנו פטורים מן המזונות תאמר היא מה שקיבלתי על הנדוניא והכתובה עדיין חוב