רבי עקיבא איגר החדשות קפב

ממון, ואם כן אף דחז"ל חששו דמשום שנאה העידו, מ"מ היאך נוכל בחששא זו להפסיד ולהוציא ממון מהבעל היכי דמה"ת פטור

וראיתי להרב המגיה להמ"ל פ"א מהלכות סוטה שכתב דבה' נשים שהעידו דנטמאה אין בעלה לוקה עליה, והביא ראיה מהא דה' נשים שמעידו מת בעלה אינם נאמנים אפילו להחמיר עיי"ש. ולענ"ד אינו במשמע, דפשטא דמלתא דלענין איסור הנך ה' נשים כמו כל עד אחד דעלמא, וההיא דמת בעלה אינו ראיה דשאני במת בעלה כיון דבלאו הכי מדין תורה אין עד אחד נאמן, ועיקר הנאמנות רק מדרבנן, ובסברת דעתם הרחבה למסמך דלא משקרי בצירף דייקא, וכיון דהם ראו דבה' נשים מהחששא דמשקרי אוקמי אדין תורה, וממילא א"נ אפילו להחמיר: משא"כ בסוטה דמדינא נאמנת ולגבי איסור קם אדאורייתא ובעלה לוקה עליה, וכיון דלכאורה ברור דמדינא דאורייתא עד אחד בסוטה נאמן להפסיד כתובתה וה"נ הנך ה' נשים, ואעפ"כ הפקיעו חז"ל שלא להאמינם לענין כתובה, ע"כ דחז"ל לא רצו להפסיד אותה ע"י הנך נשים ששונאים אותה וכעין גדר הוא שלא יהא יכולת להנך נשים לנקום נקמתם ממנה בדרך שנאה ורק לענין איסור לא רצו להפקיע דין דאורייתא ובממון מדין הפקר ב"ד הוא, וא"כ אזדא לה גם כן קושי' הנ"ל דאף דכל היכי דאינה שותה אינו מתחייב בכתובה מטעם ספק, מ"מ כיון דבלאו עדותן דהנך ה' נשים היתה יכולה לברר דבריה ולשתות ואם תפסיד כתובתה עתה אהני מעשייהו להפסיד הממון, לזה התקינו חז"ל שלא יחרוק רמיה צידו שלא לגרע לה כלום ע"י עדותן

שוב ראיתי בירושלמי פ' מי שקינא הלכה ב' ר' בון בר' חייא בעי חמותה שאמרה אני ראיתי שנטמאת ובא עד אחד ואמר נטמאת מה בא להעיד אם להשקותה כבר נראה שלא לשתות לא בא אלא להפסידה מכתובתה שאין מפסידים ממון עפ"י עד אחד, וביארו הק"ע והפ"מ דהא דעל ידי עד אחד מפסדת כתובתה היינו בדרך גררא מתוך דמהמנינן לי' לענין איסור מהמנינן ליה ג"כ לענין ממון, מה שאין כן אם כבר העידה חמותה שזינתה ואחר כך בא עד אחד והעיד ג"כ דנטמאת, דבזה לענין איסור אין צריך לעדותו ולא בא מתחלתו רק לענין ממון אינו נאמן, הרי דמדינא אין עד אחד בסוטה נאמן לענין ממון, ובזה בוודאי תקשי מ"ש דעד א' אומר נטמאת מההיא דמתו בעליהן דחזינן כיון דאינה שותה הפסידה כתובתה, ה"נ בעד אחד אומר נטמאת כיון דאינו שותה ממילא הפסידה ולמ"ל טעמא דנאמן העד בגררא גם לממון וגם בנידון הירושלמי בחמותה שאמרה נטמאת ועד אחד ג"כ אומר דנטמאת תקשי הא אף בלא נאמנת העד תפסיד כיון דאינה שותה ובזה לא שייך לדחוק דמדין הפקר ב"ד הוא כדי שלא יהנו מעשיהם משום שנאה דהא בזה מבלעדם היתה מפסדת ע"י עדות העד, אולם אעפ"כ אף דהדבר צ"ע כעת, מ"מ לא נוכל להוליד מזה דין חדש דגבי יתומים הוי ספק בחיוב נגד דעת בהע"ת המפורש

תו כתב מעכ"ת נ"י דמכח קושיתי על הרא"ש פ"ק דב"ב דגם לתירוץ הראשון ניחא ההיא דהנכסים בחזקת יורשי האשה באמת מוכרח דלא כהמ"ל והב"ש ודעתי, אלא דלכל תירוצים גם בנדוני' צריכה שבועה, וז"ל כי לענ"ד אחרי שכל הנשים יש לה נצ"ב, א"כ מה דתנן במתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, לשון זה אינו סובל בשום אופן אלא בכל מיני פרעון אפילו צ"ב שאינו בעין כדכתב הה"מ דאל"ה עכ"פ הי' לו למתני אין אלמנה נפרעת כתובתה, ואלו לא הי' דברי הרמ"א בשו"ת סי' צ"ג שדחק בפירש לשון הרמב"ם פט"ו מהלכות אישות כדי שיסבור נמי דלא כעיטור, אלא דאף נדוניא נמי אינה נגבית מחיים, היו דברי הה"מ בפשוטו דאינה אלא כשאר מלוה, ואולם אף למה שדחק הרמ"א הנ"ל יראה לי, מ"מ אף לפי' התוס' אף נדוניא אינה גובה אלא בשבועה דלזה מודה בבירור לשון המשנה זולת בנצ"ב בעין דזה לא פרעון אלא חזרה מקרי והיינו משום דהעיקר מה דנדוניא אינה נגבית מחיים, נראה לי עפי"מ דהביא שם הרמ"א הנ"ל תשו' הרשב"א שכתב ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללן נדוניא עם הכתובה ואין מחלק בזמן הפרעון וזה נ"ל ברור עכ"ל וא"כ דזה עיקר הטעם דנדוניא הוי תוך זמנו, ממילא שוב כשמצאו העילה לחוש לגוף הכתובה לפרעון יהי' לאיזה טעם שיהי' אף הנדוניא בכלל, ותה"ל כבר הערותי בזה סימן צ' עכ"ל

לענ"ד דקדוק קלוש הוא מאוד במתני' ולדון מזה דגם לנדוניא צריכה שבועה, ובפרט כיון דבאמת אף אם הי' תני לישנא דאין אלמנה נפרעת כתובתה עדיין לא הי' ממועט להדיא נדוני' מכלל זה, דבכמה דברים נדוניא בכלל לשון כתובה כמו עוברת ע"ד וכדומה משום הכי קיצר התנא בלישנא אין אלמנה נפרעת דסתם פרעון היינו כתובה דישנו לכל הנשים לא נפקדה אחת מהנה, וסמך גם כן על מה דמסיים התקין ר"ג הזקן וכו' וגובה כתובתה דידעינן דמיירי בכתובה, ומ"ש רומפמכ"ת כיון דכל עיקר דנדוניא הוי ת"ז דלא ניתנה לגבות מחיים למידין רק מדכוללים נדוניא וכתובה יחד וכו' אינו מוכרח דהרשב"א כתב זה בדרך הכרח מדחזינן דכוללים אותם יחד ואין מחלקין ביניהם בזמן פרעון מכח זה מוכרח לנו דכל מכניסי נדוניא דעתייהו לגבות כשתצא ממנו אבל לא דמשום זה נולד הדין דלא ניתן לגבות מחיים ואדרבא אפשר בהיפוך דכיון דלא נתנה לגבות מחיים משום הכי כוללם ביחד, והגם מה בכך דהוא מכח דכוללם יחד סוף סוף י"ל כיון דעכ"פ לא ניתנה לגבות מחיים ממילא הוי תוך זמנו גם לענין שבועה ואין דיניהם שווים, דה"נ כמה חלוקים ביניהם לענין מת בעלי דס"ל להרבה פוסקי' דאינו גובה נדוניא. ולא אמרינן גם כן כיון דמה דא"י לגבות אותם אף כשבעלה חי הוא רק מדכוללם יחד עם הכתובה וכיון דעכ"פ גובית הכתובה, ממילא גובית