רבי עקיבא איגר החדשות קעט

שהכניסה תמיד בלי ספק בכל המקומות שטרא הו"ל כדאיתא במ"ל, ומכיון דלית לה שטרא טענינן אף תוך זמנו אף בעד יתמי, וא"כ דזה טעם הטור בנ"ד שהי' שריפה בעיר נ"ל דלא חשוב ריעותא אף דאיתא בח"מ וב"ש דאנן טענינן ליורשים אפי' בוודאי נשרפה שכתב לה אחרת היינו בכתובה דאורייתא, ומטעם שכתב תוס' כתובות ט"ז ע"ב דאסור לשהות בלא כתובה משא"כ למנהגינו שעל כתובה הנקראת תחת החופה הם סומכים ושטר תוספת כתובה אף דדרכו לכתוב בכל מקום, מ"מ היכי דנשרפה וודאי נ"ל דלא חשוב ריעותא לו עד דנימא מכח זה דפרע תוך זמנו, ממילא הוא הדין בהי' שריפה בעיר דלא חשוב ריעותא כדאיתא בהח"מ סוף סי' מ"א בשם מהרי"ק לענין לכתוב לו אחר, והוא הדין לענין זה דלא נחשב ריעותא לענין פרעון תוך זמנו ומכ"ש לדידן שממש אף מיעוט שאינו מצוי ליכא להתפיס צררי או פרעון סמוך למיתה, יראה לי ברור דאם יש לה עדים כמה הכניסה נפרעת בשבועה כאלו כתובתה בידה, אמנם על פי תנאים ראשונים בלא עדים בוודאי צ"ע כאשר הנחתי בצ"ע בספרי, אך שם כתבתי מכח הריעותא דלית לה כתובה כנהוג אף טענת פרעון טענה היא' משא"כ בנדון דידן דלענ"ד טענת פרעון בוודאי אין לטעון משום דהוי תוך זמנו וריעותא דחסרון שטר ליתא לגבה ולא נשאר לטעון רק דלמא לא קיים האב מה שהתחייב, י"ל דבכעין זה דליכא ריעותא חסרון שטר אף דאמת אם טען הבעל בגרושין דלא הכניסה לו פשיטא דנאמן אבל לטעון בספק בעד היורשים, י"ל דזהו ג"כ בכלל מלתא דל"ש היא כי באמת בוודאי לא שכיח כלל לפי העדות שהי' האב איש אמוד שהחתן יתפייס ליקח אשה חנם אין כסף ולכל הפחות אלו הרמב"ם לא סתם אותם כדאיתא בחוה"מ סי' ט"ו בשמו שלא להוציא מיתומים אלא בראי' ברורה היתה דעת סומכת להוציא עכ"פ שני חלקים כי יותר משליש אין דרך עולם כלל ליפחת מהתנאים, אבל מפני הנ"ל בוודאי טוב לפשר כדמסיק הרמב"ם שם: ממני ידידו אוה"נ ה"ק מאיר פוזנר. דברי הגאון נר"י שנית

אף שבלי ספק אצלי שכבר בא לכבודו דמר מכתבי שבוע העבר, עכ"ז בשביל דבר שנתחדש לי מה שיש עוד לעיין בעסק המשפט, גם נפשי תאב לישא וליתן עם כבודו הגדולה, לזה הנני מניף ידי שנית ואומר דנלענ"ד שיש מקום לזכות האשה לגבות הבית אף מבלעדי תנאים ראשונים, והיינו לצורך שעבוד מזונותי' לעתיד עכ"פ אף אם נימא דלשעבר מחלה הואיל ולא תבעה יותר מג' שנים, ואי משום דאנן נוהגים כאנשי יהודא שאם רצו היורשים מסלקי' לה המגיע לה ופוטרינן אותה, תינח אלו לא הי' הכחישה משא"כ בנדון דידן דהיא טוענת אם אתם רוצים לפטריני תנו לי. המגיע לי שהכנסתי סך הרבה והן אומרים שמא לא הכנסת ואין לך אלא כתובה שבכל הנשים בשוה, הא קיי"ל אם היתומים אומרים פרענו הנכסים בחזקתה ואין עליה אלא היסת משום דהיתומים חשובים כבאים להוציא, וכמו דטוען לחבירו מנה לי בידך והלא כופר הכל, וא"כ מש"ה כי טענו פרוע אינם נאמנים, ומ"ש כי טענו פרוע או טענים טענה אחרת להוציא ואדרבא שם טוענים ברי והכא שמא, וכ"ת א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן מנהג אנשי יהודא, תמיד תטמין כתובתה וכשירצו היורשים לפוטרה תטעון הכנסתי כמה, ז"א, לא מבעי להרמב"ם הא פוסק באין כתובה בידה אף מזונות לית לה ואפי' להחולקים היינו כתובה, אבל למה שהכניסה כבר פעלו דלכל הדיעות אפי' יש לה עדים כמה הכניסה שאינה גובה וטענינן פרוע מחמת הריעותא דלית לה שטר כראוי לכל הנשים במה שהכניסה ומכ"ש דמ' הריעותא זו לא מהמנינן לה במה שטוענה, הא למה זה דומה למי שהשכינו בעדים והעדים אינם יודעים בכמה נתמשכן דמסיק הש"ך בחוה"מ סי' ע"ב ס"ק ק"ד דהמלוה נאמן בלא מגו, [וכדבריו מבואר לע"ד בהריטב"א שבב"י אה"ע סי' צ"ג שכתב ומורי הרב בשם רבו ז"ל אומר דכיון דהנכסים בחזקת אלמנה עומדים, הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעת ונפטרת חשיבין ואין עליה אלא היסת, הרי שלא אמר שהוא בחזקתה יותר ממשכון כדרך הפרישה בדעת הר"ם בב"ש אלא כמו משכון, הרי מבואר דס"ל גבי משכון נאמן בלא מגו] ואלו העדים אומרים שנתמשכון ע"י שטר שחתמנו להמלוה אלא ששכחנו כמה הי' הא וודאי מסתבר לענ"ד דכ"ע מודים להרמב"ן דנאמן המלוה, והו"ה לענין מה שהכניסה כל שטרה בידה מלבד טענת פרוע אף לא מהמנינן לה מעיקרא, משא"כ בנדון דידן דהי' שריפה בעיר, דלענ"ד לא חשוב ריעותא חסרון השטר כיון דקיי"ל נכסים בחזקתה ומיתומים באים להוציא היא נאמנת במה דטוענת, וכל כמה דלא מסלקינן לה מה שטוענת תגבה הבית במזונותי' כדפסק הש"ך לגבי משכון, ואפי' להאו"ת החולק עליו, מ"מ לפסק הר"ם והש"ע הכא בהיסת וכדפירש הפרישה שהיא מוחזקת יותר וודאי דכ"ע מודים, אמנם כל זה לשיטת הב"ש סי' צ"ג סקכ"א וכ"ב וברס"י צ"ה דכללא כייל דלכל ענייני ספיקות הנכסים בחזקתה, אמנם למה דהארכתי אני סעיף י"ט לבאר שאין זה עולה אלא למה שתופס הרא"ש לעיקר, אך טעם הא' שבתוס' דלהכי הנכסים בחזקתה משום דמוכרת שלא בב"ד, משא"כ לטעם הב' שכתבו א"נ מזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה, אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כתובה, וכבר כתבתי שם דלענ"ד זה לא שייך אלא לענין טענת פרעון, ומשום דאף אם נאמין להיתומים בפרעון, אכתי נשארו הנכסים בשעבודה לעתיד, מה שאין כן בטענה שלפי דברי היתומים נפטרו ממזונות מכל וכל מה עסק בזה לומר הנכסים בחזקתה,