רבי עקיבא איגר החדשות קעח

להוציא מיתמי, אף דהב"ש סי' ק' לא כתב לגבות רק ע"י תנאים ראשונים, וגם בזה הדבר קשה למאד, דכמה פעמים אין מקיימין ההתחייבות ומגרעין להחתן סך מה, וגם אם היתה מבוררת בעדים יש לדון הרבה, כיון דאין שטר כתובה בידה במה תגבה הוי רק כמו מלוה על פה, וכמו שהעיד הרמב"ן סי' הנ"ל דאפי' ת"כ אין גובין בלא שטר כתובה, אולם לאשר הח"מ כתב עליו דהכל לפי ראות עיני הדיין דעכשיו בזמנינו אין דרך לסלק כתובה שלא בפני ב"ד עיי"ש, בוודאי ראוי לסמוך עליו בשעת הדחק, אבל לא בנ"ד דאין כאן עדים רק אומדנא בעלמא, וגם אין האלמנה יכולה לתבוע מזונות דאף דבנ"ד ליכא ריעותא דכתובה, מ"מ אם היורשים נותנים לה עיקר כתובה דאורייתא שוב אין מזונות דטענינן ליתמי דלא הי' מגיע לה כלל ביותר, וגם להפוסקים דנדוניא אינה בכלל כתובה אינה אוכלת בשביל מניעת הפרעון הנדוניא, לזה נלע"ד אין להאלמנה שום זכות בבית ההוא רק לגבות ממנה עיקר כתובה בשבועה, והמותר הכל להיורשים כנלע"ד: השיב לי ע"ז ידידי הגאון מ' מאיר נ"י אב"ד דק"ק שאטלנד

אמרותיו הטהורים הגיעוני ושמח לבי לקראתם כמוצא שלל רב, וע"ד חוב האלמנה ויורשים, פשיטא דיפה דן שאין לה נאמנות להוציא יותר מהכתובה הנהוגה בכל הנשים תחת החופה, כי מגו אין לה כדאיתא בחוה"מ סי' קמ"ט ועיין תי' מהראששו"ן סי' ל"ד, ואפי' אם הי' לה מגו הוי מגו להוציא ומגו למפרע והוא ברור ופשוט, אמנם אם יהי' לה כמה הכניסה, בזה כתב רומכ"ת נ"י אכן אף אם תברר וכו' לפי עדות הרמ"א וכו' אך לאשר הח"מ כתב ולי נראה שאין לדון לפי ראות עיני הדיין וכו' ודרש רופ"מ נ"י להודיעהו מנהג ההוראה בזה, אף ממני נעלם זה, אמנם בלי ספק בעל הח"מ רב גדול ומובהק הי' וכדאי לסמוך עליו, אך מה דנראה דרומעכ"ת נ"י מדמה נדוניא לתוספת בזה יש לספק, די"ל ע"כ לא הכריע הח"מ שיוכל הדיין לשפוט למראה עיניו אלא בתוספת שמנהג כולם בשוה דיש בה נמי מחלוקת עפ"י הדין מכת הסוברים שהוא בכלל שטוען אחר מעב"ד, משא"כ נדוניא דלכ"ע וודאי אינו בכלל זה, י"ל לא ניתן להורות למראה עיני ב"ד, ובפרט שמפורש בטור נדוניא ותוספת אינו גובה אפי' יש עדים כמה הי', אמנם עיקר ההיא דינא דהטור אף דהב"י כתב עליו דפשוט הוא דהוי מלוה על פה, לענ"ד אי מש"ה עדיין אינו פשוט כי מה בכך דהוא מלוה ע"פ, הא אף מלוה ע"פ תוך זמנו קיי"ל דגובים מיתמי בלא שבועה, וכן קשה על הרמב"ם שהמציא וכתב אפי' עיקר כתובה ותבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אפי' עיקר כתובה אין לה עד שתוציא כתובתה מנ"ל הא כי מן הסוגיא לא נתבאר זה, כי מה דאיתא בסוגיא אלמנה מן הארוסין במה גביא י"ל כפי' רש"י ז"ל שהיורשים יטענו פרעון דהיינו אחר הזמן, אבל שיהי' הבעל יוכל לטעון פרעתי בשעת הגרושין וכן אנו בעד היורשים מנ"ל, וא"ל דרמב"ם מיישב בפשוט עפי"מ שכתבו תוס' הטעם דלהכי אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה כיון דתנאי ב"ד הוא יש לחוש אפי' ת"ז והו"ה לענין זה דכתובה דתנאי ב"ד הוי כשאר חוב דאחר זמן, ומ"ש תו דאפילו במקום שא"כ דווקא כתובה אבל תוס' אין לה בכ"מ אלא בראי' ברורה, אף דתוס' לא הוי תנאי ב"ד, היינו משום דשמא מעולם לא הוסיף וביש עדים כמה הכניסה אפשר דבאמת ס"ל דיש לה, ומה שהטור הוסיף דאפי' ביש עדים לא גביא, י"ל דחייש לתירץ הריצב"א שבהרא"ש ריש ב"ב דאפי' בכתובה נמי ל"ח לצררי ת"ז אלא דאורחא הוא להתפיס צררי סמוך למותו, ונשמע מיני' דסמוך למיתה נקרא זמנו, וזה שייך אף במה שהכניסה אפילו בעדים, וזה נראה באמת כוונת הח"מ ז"ל בסי' קל"ו דכתב שאנן טוענים ליורשים שמא פרע לך קודם מיתה, אבל לענ"ד זהו ליתא, א' דאלו זה כוונת הטור הי' לו לבאר דבמת פתאום שפיר גביא עכ"פ מה דהכניסה בעדים, ותו שלא מסתבר כלל דאיכא למילף חידוש דין זה להפסידה כתובתה מכח הנהו טעמי' הנאמרים לענין להצריכם שבועה, כי יש לומר להצריכה שבועה עילה מצאו לתקנת יתומים מטעמי' הנ"ל אבל להפסידה לגמרי מכח זה מנ"ל, ותדע שהרי הרמב"ן תירץ לשיטת הרי"ף דדברי ר"י הטוען אחר מעב"ד אינו מועיל אלא למקום שא"כ וכתב ולא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצית לאתרוי' ביה בשעת הגרושין אל תפרעיני אלא בפני פו"מ, וקשה מה בכך הא מ"מ לא הועילו דיטעון בשעת גרושין פרעתיך כבר, א"ו דבזה בוודאי אינו נאמן דהוי ת"ז אף לענין כתובה דהוי תנאי ב"ד, ועדיין י"ל כחששת הריצב"א דגבי אלמנה יש חשש סמוך למיתה שהוא בזמנו, אבל גם זה אינו דהרי א"כ עדיין קשה מה הועילו גבי אלמנה דמיד שימות תמיד יטענו הב"ד שמא סמוך למיתה אתפסה צררי, א"ו כסברתי דלהפסד כתובתה לגמרי אין טעמים הללו מספיקים וחשוב שפיר ת"ז, נמצא דשפיר הועילו דמיד שימות וישארו יורשים גדולים תתרה בהם כמו לבעלה, וטעם הרמב"ם וכן הטור הוא פשוט וברור דבמקום שכותבין כתובה משום הריעותא דלית לה שטרא נאמן אף תוך זמנו ליטעון פרעתי כדאיתא בחוה"מ סימן ל"ט ומ"א, וממילא דהוא הדין דטענינן ליתמי וכדאיתא שם בסי' ע"א בסופו בשם בעה"ת שכל היכא שהאב הי' נאמן תוך זמנו אף אנן טענינן בעד יתמי משא"כ בסוגי' דאיירי במקום שאין כותבין הוכרח רש"י לפרש אלמנא מן האירוסין במאי גביא לטעון יורש וכו' אבל אנן וודאי לא טענינן, וכן הרא"ש כתב שפיר דבריו על מקום שא"כ דליכא ריעותא פשיטא דתוך זמנו אין חשש לענין להפסיד ממון, וממילא הוא הדין במה שהכניסה אף בעדים ואף במת פתאום כיון דלמה