רבי עקיבא איגר החדשות קעו

למפרע, ואעפ"כ כ' בפשיטות דאם אמר מתחלה דא"ל א"נ אח"כ לומר קמא דידי זבנא, א"ו דתוס' מיירי אף באמר מתחלה סתם דזבנא ממך אף דמפרש דבריו דכוונתו הי' קמא דידי זבנא, מ"מ הוי מגו למפרע, דאנן מהימנינן לי' דיבורו דזבנא מינך, ובאותו פעם לא הי' רוצה לטעון שקר, ומה דמפרש עכשיו קמי דידי אפשר דהוא שקר דעכשיו אין לו מגו, אלא שצריך ביאור דלכאורה ק' לפ"ז ההיא דלקמן סעיף כ"ד בטוען מתחלה של אבותי דיכול אח"כ לפרש דבריו של אבותי שלקחוה מאבתיך, והוא סוגי' ערוכה ולא הוי מגו למפרע, אמנם נ"ל לחלק, דדווקא היכי דיכולים אנו לומר דדיבורו הראשון אמת, ומה דמוסיף עכשיו הוא שקר, בזה שייך לומר דמגו למפרע ל"א, דבטענתו הראשון לא רצה לטעון שקר, ועכשיו דראה שלא זכה בטענתו מוסיף על דבריו בשקר, משא"כ בההיא דשל אבותי דהי' לו מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה, אלא כיון שאין אנו יכולים להאמין לו דהוי מגו במקום עדים, בזה מפרש אח"כ שלקחוה מאבותיך ולכך מתחלה נאמן כדי לקיים המגו שהי' לו אז, דאם איתא דלא כיון לזה מתחלה, אלא דעכשיו הוא מוסיף כן, ע"כ דטענתו הראשון הוא שקר שהוכחש בעדי' והי' לו לטעון מינך זבנתי', וכיון דמכח המגו נראה דטענתו אמת אלא דהוכחש בעדים נאמן לקיי' טענתו ולתרץ דיבורו והמגו במקומו עומד, כנלע"ד: תשובה כט

סי' הנ"ל סעיף הנ"ל או שאמר לו בפני לקחה ממך ואח"כ מכרה לי מעמידים אותה בידו דהרי יש לו טענה עם חזקתו ולא רצה לטעון ממך לקחתי דהרי יש לו שני חזקה, בסוגיין איתא אי א"ל קמא דידי זבנה ממך מהימן במגו דא"ל מינך זבנתי, וקשה לי דלמ"ל כלל המגו הא כיון דיש לו חזקה ג' שנים וגם טענה דקמי דידי הוי חזקה שיש עמו טענה ומה לי שנאמן מכח החזקה לטעון מינך זבנתי או דנאמן מכח החזקה מדלא מיחה נאמן בטענתו שכדין החזיק ומכורה בידו מ' מקמא דידי זבנא. ולזה נ"ל דבאמת לא מדין מגו הוא וכוונת הש"ס כמו בטוען מינך זבנתי' דנאמן ה"נ נאמן קמא דידי ומהני כיון דהוי חזקה שיש עמה טענה, וכן יל"ד בלשון הרמב"ם שם, ובזה מיושב מה דלכאורה קשה מה מגו הוא, הא כיון דיודע שלקח מפלוני ומתיירא שמא באמת יהי' לפלוני שמכר לו שטר מכירה מזה המערער, ואם יטעון מינך זבנתי', יהא הפלוני נאמן שמכר לו קודם ולא תהני חזקה דמכירה בשטר אין לך מחאה גדולה מזו ויהי' לו דין המבואר בסי' זה סי"ט: ולמ"ש ניחא דאין צריך כלל להמגו ונ"מ לדינא דאם איכא עדים פסולים דלא זזה ידם מתוך ידו ויודעים דלאו ממנו קא מזבין, דאם מדין מגו אינו נאמן דל"א מגו היכי שהי' צריך להכחיש עדים פסולים כמ"ש הרא"ש בשו"ת, ואלו למ"ש נאמן מ' החזקה והוי חזקה שיש עמה טענה במה דטוען קמי דידי זבנה, כנלע"ד. תשובה ל לק"ק ליסא לכבוד מהור"ר הרב הגדול המפורסים מו"ה ליב נר"י

מה דהקשה מעלת כ"ת נ"י בדברי תוס' יבמות ס"ח ע"א דנקטי לחזקת קטנות לחזקה מעליא דמה יענו לסוגיא דנדה מ"ח דתוך הפרק לר"י אין נשים נאמנות דקטנה היא שתמאן הא יש לה חזקת קטנות ובדרבנן נשים ליהמני עכ"ד

כבודו נ"י קיצר במקום שהי' לו להאריך, וסמך על המעיין דכך מבואר בחדושי הרמב"ן והר"ן דסוגיין דווקא בבעל אבל בלא בעל מהימני בדרבנן, ולמדו זה מההיא דפ"ק דפסחים דהמנוה רבנן בדרבנן, אולם באמת א"א למרמי גברא אגברא הא המרדכי כתב להדיא דסוגיין בלא בעל, הרי דס"ל דאף בדרבנן לא מהימני, וה"ט דבדבר שבערוה החמירו טפי, וכן נראה בדעת הה"מ פ"ב מהלכת אישות ה"כ שכתב ופסק רבינו הלכה כמותו וכו'. נראה ביאור דבריו דמ"ש רבינו שומעים לה אם הביאה אם לא הביאה, הנאמנות ללא הביאה, ע"כ לענין דתהי' ממאנת אם לאחר הפרק לא הביאה והיינו בלא בעל דלא חיישינן לנשרו, ועלה כ' הה"מ דטעמא דרבינו דפסק כת"ק משמע דנאמנת אפי' להקל ופליג בזה עם ר"י, ומ"ש הה"מ וכפסק זה נראה מן ההלכות, היינו ממ"ש הרי"ף הלכך הלכה דכל הנבדקות נבדקות עפ"י נשים בין למיאון בין לחליצה וכו' משמע דס"ל להרי"ף דת"ק הוא דס"ל הכי דנאמנת גם למיאון, ואף דמבואר בדברי הרי"ף דנאמנות לחליצה הוא מטעם דחזקה דרבא מסייע לי', היינו דבחליצה דהוי דאורייתא בעי' דמסייע חזקה דרבא, אבל למיאון דבלא"ה לא משכחת לה רק בלא בעל, דהא בבעל אף אם נבדקו עפ"י ב' אנשים חיישינן לנשרו, ובדרבנן מהימני אף נגד חזקה דרבא. ומ"ש הה"מ וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א, היינו דהם הסכימו כן להלכה, דנאמנות להקל בלא בעל למיאון, אלא דהם סוברים דהסוגיא מיירי בבעל ובלא בעל לכ"ע מהימני, א"כ משמע להדיא מדברי הה"מ דס"ל דסוגיין בלא בעל, ואעפ"כ ס"ל לר"י דלא מהימני, וא"כ י"ל דגם תוס' ס"ל הכי, והר"ן והרמב"ן דס"ל דבדרבנן מהימני ס"ל דחזקות קטנות לא מקרי חזקה כ"כ דעלולה להשתנות מגופא וכמ"ש בזה המהרי"ט ח"א סי' מ"א להקשות על שיטת תוס' עיי"ש, ואף דמדברי תוס' בסוגיין נראה ג"כ דסוגיא מיירי בבעל ממ"ש בד"ה אב"א ר"י וכו' דאפי' למ"ד חוששין שמא נשרו היינו דווקא לאחר הפרק וכו' ולא כתבו בקיצור דבלא בעל לא חיישינן לנשרו כדאיתא לעיל דף מ"ו, וכן ראיתי שהוכרח כן בתשו' מהראנ"ח ח"א סי' ק"ו, והוא כ' דיש לדחות דס"ל דמ"ד חיישינן שמא נשרו ס"ל הכי אף בלא בעל,