רבי עקיבא איגר החדשות קסח

הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה מ"מ כך שפט' דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים או שבא להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, אבל אפשר לענוש קרבן בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה, ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי' ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרט בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעלי' עלי' ואתנח בן סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי' קרבן ולא דהסיבה של קרבן הוא הלאו אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו ובאינך דפטור מקרבן לית בהו לאו, ומשום הכי נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י גז"ש, וא"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן. וכיון דהלאו אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתות ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתב תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומי' דע"ז דבעי לאו, ואעפ"כ לא הוי מקרי אזהרת קרבן, אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהר' לצורך עונשו, ופירכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לר' דלר' הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא עלי' עלי' דהודיע לנו התורה דבהנך דלא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשה, אלא דפירכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי לאו דהא בהקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דפסח ומילה פטור הוא מסברא דא"א לענוש קרבן בלא אזהרה ומשני דהטעם דלית בי' מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעינן לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דברי תוס' בזבחים וביבמות ויומא דזה עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית בי' לאו היינו לא דבעי' אזהרה אלא דבהקישא גלי קרא דליכא כרת בלא לאו דומיא דע"ז והוי כמו לרבי אע"כ דמכח הקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלא מפורש בקרא הלאו וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דאין קרבן בלא אזהרה אי דאין בהם מעשה, והנה עדיין יקשה דברי תוס' שבועות ומיושבים דברי הרמב"ם, ובאמת כבוד אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק לא כ"כ, מ"מ לע"ד כמ"ש

ובההיא עניינא תמוה לי בסוגיא דשבת קנ"ד ע"א אר"י המחמר וכו' והרי דסוגיא דסנהדרין ס"ה מבואר דר"י ס"ל דאפי' לרבנן דרע"ק מעשה זוטא מהני, ואף עקימת שפתיו היכי דבדיבורו עביד מעשה, והיינו הנהיגה בקול לענין כלאים כדמדמי הש"ס התם, וא"כ במחמר דג"כ הנהיגה בקול לכאורה הוי מעשה לענין חטאת, וצ"ע: תשובה יז

תו כתב מעכ"ת נ"י דמסתפק בכללא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשי' אם הוא בדרך ספק דמחמרי' מספק דשמא ההיקש לחומרא או שהוא מדה בתורה עכ"ד, הלא מפורש כתבו תוס' ריש בב"ק ג' ע"א ד"ה דומיא דרגל דאף בממון אמרי' לחומרא מקשינן דמדה הוא בתורה בין באיסור בין בממון עיי"ש דמפקינן ממונא בזה, הרי דמדה הוא. גם מוכח כן בתוס' פסחים מ"ג ע"ב ד"ה סד"א וכו' דהקשו דתיפוק לי' לחומרא מקשינן, ואם נימא דמספק הוא לא הי' מקשים מידי, דהא מספק אם אכלו חמץ במזיד לא היינו מלקי' אותם ובשוגג לא הי' מביאי' חטאת מספק, ולזה אצטריך כל דנדע דההיקש הוא בוודאי לחומרא, אע"כ דמדה הוא, והגאון בעל פורת יוסף בספרו משבצות זהב בפתיחה אות ט' כתב בפשיטות דמספיקא הוא ובמחכ"ת העיקר כמ"ש דמדה הוא

ומ"ש רומעלכ"ת להוכיח דמספק הוא בדרך פלפול עפ"י דברי תוס' קדושין דף כ"ט שכתבו דמילה שלא בזמנה למ"ד דנוהג בלילה הוי מעשלהז"ג, והקשו המפרשים הא מ"מ אינו דוחה שבת, ולזה כתב מעכ"ת נ"י דהיקשא דזכור ושמור הוי ספיקא דאפשר דההיקש בהיפך כל שאינה בזכירה אינה בשמירה אלא דמחמרינן אנן מספק ואם כן ממילא לענין מילה היינו מחמרי' בהיפוך דדלמא נשים אינם במצות שבת והו' שלהז"ג עכ"ד, שגג בזה דהא מתני' ערוכה שבת ס"ב ע"א ואם יצתה חייבת חטאת, ואם מספק היאך מביאי' קרבן מספק, אע"כ או דבאמת מוכח מזה דלחומרא מקשינן הוא מדה, או אף אם אינם בשמירה, היינו בלאו אבל מ"מ בעונש כרת ובחטאת ישנם דכרת וחטאת לא בעי אזהרה כדאית' פ"ק דמכות י"ג ע"ב, א"כ עכ"פ נסתר דברי מעכ"ת נ"י בישוב קושית המפרשים הנ"ל. ובעיקר קושי' זו ידידי נ"י אף דהקושי' דשים בה הכל בכל עת שאני שומע שאומרים כן בשם המפרשים, אני מתפלא דלדעתי אין כאן התחלת סרך קושיא, דדווקא היכי דהמניעה דאין הזמן מוכשר להמצוה כמו לילה זהו מקרי ז"ג, משא"כ שבת דאין המניעה דאין עתה זמן המצוה, דוודאי אם כבר עבר ומל בשבת אין חסרון בהכשר המצוה כלל דנעשה כהוגן לגמרי, ולמ"ד ימול ארמאי בוודאי יכול למול בשבת, אלא דמשום איסור שבת שא"א לו לחלל שבת, ממילא א"א לקיים עתה המצוה, זה לא מקרי זמן גרמא, דעכ"פ אין שום זמן שיהא אינו ראוי להמצוה בעצמותה, ופשוט וברור: