פרי יצחק חלק ב צא

האחרונים בפי' הר"ן דכל דבריו סובבים מדין שוי' אנפשה חד"א והיינו דס"ד דלמשנה ראשונה נאמנת מדינא משום דשוי' אנפשה חד"א וע"כ הקשה למשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך וע"ז תי' דמשנה ראשונה לא דינא קתני דמדינא אין נאמנת לומר טא"ל משום שוי' נפשי' חד"א שאינה יכולה להפקיע עצמה שהיא משועבדת לבעלה ועיין בנמוק"י שהקשה שם בהדיא והא שויה אנפשי' חד"א ותירץ כמש"כ הר"ן דאינה נאמנת מדינא כיון שמשועבדת לו וע"כ גם כוונת הר"ן כן הוא: ובכן יש לתמוה על הבית מאיר באה"ע סי' קט"ו שהביא דברי הר"ן הנ"ל וכתב וז"ל ודע דעם דברי הר"ן עדיין צריכים אנו לדברי הרא"ש שכ' בפ"ב דיבמות ואל תתמה איך אנו מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו ויש לומר לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרת כך משקרות לכן נראה להם להתירן עכ"ל כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהק' כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום לתא דידיה איסור זה להיכן הלך וע"ז משני דמעיקר דין לא היתה נאמנת להפקיע משעבודו לגבי דידי' אבל ודאי משום לתא דידה שאין מאכילין כו' פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כו' והוצרכנו לדברי הרא"ש ודברי שניהם צריכים אהדדי והם דברים אחדים עשוים באמת ויושר, אכן לפי הנ"ל דברי הב"מ צ"ע דלפי מה שנתבאר דקושית הר"ן הוא מדין איסור של שוי' נפשה חד"א וע"ז תירץ דבאמת מדינא לא מיתסרא דאינה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו א"כ כל דברי הר"ן הוא רק משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו דמשום שוי' חד"א ליכא כלל לתא דידי' ולא הוה צריך הר"ן כלל לטעם שמשועבדת לו דהוא רק לגבי האדם בעצמו משום דאדם נאמן על עצמו אבל לא לגבי אחרינא ולפ"ז בתירוצו דמדינא אינה נאמנת משום שהיא משועבדת לו הוא ע"כ דמשום זה ליכא ג"כ משום לתא דידה וכנ"ל: אולם לכאורה אפ"ל בדעת הב"מ דהנה בס' ש"ש שמעת' ו' פי"ט נסתפק שם בדין שוי' חד"א כגון באומרת טמאה אני לך אם האיסור גם לבעל הבא עליה וכן בכ"מ דשוי' לנפשה חד"א כגון באשה שאמרה א"א אני אם האיסור גם לבא עלי' או דהאיסור הוא רק לעצמה ולא לאחרים אלא רק דאסור לבא עלי' משום לפני עור ע"ש. ולפ"ז אפ"ל דס"ל להג' בית מאיר דשוי' נפשה חד"א חל האיסור גם לאחר ולמשנה ראשונה שהי' אומרים דאומרת טא"ל נאמנת ואסורה עלי' היינו ג"כ משום לתא דידי' כיון דשויא נפשה חד"א חל האיסור גם על הבעל והיינו שהקשה הר"ן כיון דמדינא מיתסרא וחייב להוציאה משום לתא דידי' שחל גם עליו האיך התירוה וע"ז משני דהכא לא חל עליו האיסור משום דלא תוכל להפקיע עצמה משעבודה לגבי הבעל אלא דמ"מ יקשה משום לתא דידה כו', ולכאורה יש לה"ר דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר דהנה ביבמות מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר"י ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל ר"י נאמן אתה לפסול עצמך כו' וכ' הרא"ש שם והתוס' בדף כ"ה דהא דאמר נאמן אתה לפסול עצמך לאו בתורת עדות אלא דפסלינן לי' לאוסרו בבת ישראל משום דשוי' אנפשי' חד"א ע"ש, ולכאורה למה יהי' אסור בבת ישראל דעל עכו"ם אין איסור כלל לבא על בת ישראל דהאיסור הוא רק לבת ישראל והכא מצדו גם אם עכו"ם הוא אין עליו איסור לישא בת ישראל ומצדה הלא אין היא צריכה להאמין לו והוא בחזקת ישראל ואף דבאומרת א"א אני אסור גם לאחר עכ"פ משום לפ"ע אבל בכאן אין היא עוברת בלפ"ע כיון דעליו אין כל איסור ובע"כ צ"ל דשוי' חד"א הוא גם לגבי אחר ממילא אסורה בת ישראל להנשא לו דהא שויא חד"א של עכו"ם ודו"ק: והנה השעה"מ בפ"ט מה' אישות ה' ט"ז כ' וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שוי' חד"א וכההיא דהטבח שכ' הרשב"א אי מותר הטבח להאכילו לאחר אי נימא דקעבר על לפ"ע כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב לי' וע"ש שהביא ראי' מדברי השטמ"ק נדרים שם בשם שיטה שכ' וז"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה חד"א על עצמה ועוברת גם בלפני עור כו' ומבואר דאיכא לפ"ע ע"ש, אולם לפי הנ"ל אי נימא דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר לפ"ז אין ראי' כלל, דהנה עיקר מה שנסתפק הש"ש זה שייך רק באשה שאומרת שהיא טמאה או א"א אני דהיא בעצמה שוי' נפשה חד"א אולם מי שעושה אנפשי' חד"א איזה דבר שחוץ מגופו כגון בבשר שהוא בחזקת כשר או שיש עדים שכשירה והוא אומר שהיא טרפה בודאי דלאחר מותר דגוף הבשר לא נעשה חד"א אלא שהבשר נעשה עליו חד"א ואין זה שייך לאחר, ולפ"ז לפמ"ש דשוי' אנפשי' חד"א הוא גם לאחר במי שאומרת טא"ל א"כ אין ראי' משם דהתם בודאי כיון דחל האיסור בעצם גם עליו מכח חד"א ממילא עוברת בלפ"ע אבל בטבח שאומר שהבהמה טרפה דאחר בודאי מותר לאכול מעצמו אפ"ל דליכא גם משום לפ"ע כיון שלאחר מותר לגמרי. והנה עיקר חקירת השעה"מ אין לה מקום לכאורה דמתחילה יש לספק היכא דשוי' אנפשי' חד"א כמו בטבח אומר שלא שחט דאסורה עליו אף במקום עדים כמ"ש הרשב"א משום דשוי' חד"א כשהוא יודע האמת שהיא כשרה אם מותר לו לאכול בינו לבין עצמו וכן בכ"מ דשוי' אנפשי' חד"א אם הוא יודע שהאמת אינו כן אם מותר לו בינו לבין עצמו, והנה לפי מה שהסכימו רוב האחרונים דיסוד שויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נאמנות דאדם נאמן על עצמו לכאורה הוא פשוט דרק ב"ד מוחין בידו לעשות האיסור דלדידן הוא נאמן אבל הוא בעצמו במקום שאין רואין מותר לו כיון שהוא יודע שהמעשה שקר, וכגון זה יש לחקור ג"כ היכא שב' עדים מעידים על בשר שהוא טריפה ואחד יודע שהעדים משקרים אם מותר לו לאכול במקום שאין רואין ועיין ואכמ"ל אולם אפי' אי נימא דבכה"ג אסור מ"מ בנידון זה שהאיסור רק משום שהוא נאמן על עצמו אם יודע שהמעשה שקר נראה ודאי דרק אחרים מוחין בידו אבל בינו לב"ע מותר לו באכילה, ולפ"ז לא ידעתי מקום לחקירת השעה"מ דיסוד הספק שלו אף שלאחר מותר לאכול מעצמו מ"מ כיון דלדידי' אסור גם להושיט לאחר יהי' אסור לו משום לפ"ע דממ"נ אם הוא יודע שהאמת כן הוא כדבריו למה לא יעבור על לפ"ע דאף אי לא שויא חד"א והוא יודע שהבשר טריפה אף שהבשר הוא בחזקת כשר איך יהי' מותר לו להושיט לאחר דכלפי שמיא גליא ואם הוא יודע שהדבר שקר מדוע יהי' עובר בלפ"ע כיון דהדבר באמת מותר אף שלו בעצמו אסור לאכול בגלוי, ולפ"ז הראי' שהביא מאומרת טא"ל דאינה נאמנת שכ' בשטמ"ק להקשות הא שויא חד"א ועוברת בלפ"ע התם הקושיא רק על החכמים שהתירו אותה לבעלה קשה הא שויא חד"א וממילא עוברת בלפ"ע ג"כ אבל על האדם בעצמו אם המעשה הוא שקר בודאי אינו עובר בלפ"ע אם יתן לאחרים כנ"ל: ובכ"ז דברי הב"מ הנ"ל צ"ע דמה שכ' דתירוץ הר"ן מספיק רק לענין הקושיא משום לתא דידי' וע"ז משני דמעיקר הדין אינה נאמנת אבל משום לתא דידה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים פ"א דאף דמשועבד לתשמיש אם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר משום דשויא אנפשי' חד"א והוצרכנו גם לדברי הרא"ש כו', הנה בר"ן גופי' ע"כ א"א לפרש כן בשו"א דאי נימא דכוונת הר"ן רק לתרץ משום לתא דידי' א"כ מאי הועיל בדבריו דאכתי נשאר הקושיא דאין מאכילין לאדם כו' ואי נימא דבזה סמך על סברת הרא"ש משום קלקול הדורות הא לתי' הרא"ש יספיק ג"כ לישב משום לתא דידי' כיון דעליה ליכא איסור מכ"ש לגבי' ואיך הניח הר"ן סברת הראש דמספיק לתרווייהו גם משום דידי' ודידה ותירץ במה שאינו מספיק, וע"כ נראה ברור דכוונת הר"ן הוא לישב ג"כ הקושיא דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו מה שנוגע גם ללתא דידה ומשום דהיא משועבדת לו אינה יכולה להפקיע עצמה מבעלה, ומה שהקשה הב"מ מנדרים פ"א דאם אמר קונם הנאת תשמישך עלי נאסר ואף דמשועבד לתשמיש הנה מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב שהביא דברי תוס' רי"ד בקידושין י"ב גבי דביתהו דר"ח כו' אמר לה לאו כל כמינך דאסרת כו' וכ' בתוס' רי"ד אע"ג דשויא נפשא חד"א כדתנן האומר קידשתיך כו' התם משום דלא אגידא בי' אבל הכא דאגידא בי' ומשעבדא לי' לא מהימנא והקשה המהרי"ט אטו משום דאגידא בי' לא שויא אנפשי' חד"א הא אמרינן הנאת תשמישך עלי אסורה דאין מאכילין