פרי יצחק חלק ב צ

ומהא דלא מתייבמת יש להוכיח דלא סניא לי' ומשו"ה חוששין לדבריה דאי סניא לי' א"כ נוקמא אחזקה ונימא דבודאי משקרא משום דסניא לי' ובע"כ זימנין דלא סניא לי' ועי' בתוס' יבמות צ"ד ד"ה היא עצמה תוכיח דנאמנת לומר תתייבם אע"ג דרחמא לי' ואינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסני' לי' ועכ"פ התוס' לשיטתם מוכרח דפשיטות הגמ' הוא מסיפא כנ"ל. ואין להקשות דמנ"ל להגמ' לפשוט מהא דתנן חולצת ואינה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני למיפטר נפשה בלא חליצה דבע"כ זימנין סניא לי' דלמא לעולם רחמא לי' והא דאינה נאמנת היינו משום דלא רצו חכמים להאמינוה לאפוקי מחזקת איסור לשוק מכיון דאפשר בחליצה וכמש"כ התוס' גבי אומרת מת בני ואח"כ בעלי, דזה אינו דדוקא התם אמרינן דלא רצו חכמים להאמינה שתתייבם דליכא עיגונא משום דאפשר בחליצה דהא גם לפי דבריה היא זקוקה ליבום ובין יבום לחליצה ליכא עיגונא אבל הכא אין לומר דלא רצו חכמים להאמינוה לאפוקי מחזקת איסור לשוק ולהתירה בלא חליצה אף דנאמנת מדינא ומשום דליכא עיגונא דאפשר שתחלוץ דהא גם בחליצה איכא לפעמים עיגונא אם היבם הוא במד"ה או שאינו רוצה לחלוץ עכ"פ בין שתהי' פטורה בלא חליצה או שתהי' צריכה חליצה מקרי עיגונא, וע"כ הא דצריכה חליצה הוא משום דסניא לי' ולא דייקא וחיישינן שמשקרת כנ"ל: ומעתה לפי שי' התוס' כנ"ל מיושב שפיר קושית הב"ש והמל"מ שהקשו מ"ט לא פריך הגמ' מבבא דרישא מהאשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ מת בעלי דחולצת ואמאי דלמא אתו עדים להכחישה ואמרי שאינה צריכה חליצה כלל ואתה מצריכה כרוז לכהונה, אמנם לפי שי' התוס' ניחא שפיר דהרי באמת מהראוי היה להאמינה שתתייבם אפילו אלא שלא רצו חכמים משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה ואי נימא דלא תחלוץ עד שיודע הדבר א"כ שוב אנו מעגנין אותה ובמקום עיגון הרי נאמנת אפילו להתייבם ומכש"כ לחלוץ. ועוד כיון דהא דאינה נאמנת להתייבם היינו רק שהחמירו חכמים משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה הרי דבאמת אנו מאמינין אותה ולולי דליכא עיגונא היתה נאמנת להתייבם הרי אנו מחזיקין דבריה לאמת ואיך ניחוש שמא יבואו עדים להכחישה שהיא משקרת וכ"ז ברור: והנה פרש"י הוא בהדיא דפשיטות הגמ' הוא מתרי בבא דרישא ודסיפא וע"ש שכ' מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמה חזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה אלמא לא מחזקינן לי' באהבה כו' ע"ש ויקשה כקושית התוס' דלמא לעולם רחמא לי' והא דצריכה חליצה היינו משום דשויתה אנפשה חד"א וע"ז ליכא לתרץ כמו שכתבו התוספות דמדקתני חולצת משמע שכן הדין כו' וכמ"ש במהרש"א כנ"ל וביותר קשה דרש"י במשנה פי' בהדי' דהא דלא משתרי בלא חליצה משום דשויתה לנפשה חתיכה דאסורה מעלמא וא"כ איך פשיט בגמ' מהא דחולצת דבע"כ לא מחזקינן לי' באהבה מדלא תנשא בלא חליצה ולכאורה פרש"י סותרין הן: ונראה לישב עפ"י מש"כ בשו"ת מוהרי"ט ח"ר סי' צ"ב לישב קוש' הראשונים בס"פ בתרא דנדרים במשנה שם חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה והקשו הראשונים והא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ואמאי לא מהימנא וכתב מהרי"ט וז"ל ולענ"ד משמע לי' דכל שאין איסורא אלא מחמת הודאתה בלבד במילתא כל דהיא שרינן לה תדע דהא אם אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת וזו הואיל וראו חכמים ודנו דעתן של נשים שאומרות כן כדי לקלקל עצמן על בעליהן היינו אמתלאה דאנן סהדי שלא אמרה כן אלא לאסור עצמה על בעלה כו' ע"ש, ולפ"ז מיושב שפיר פרש"י מה שפי' בגמ' דפשיט מדקתני חולצת ולא אמרינן אוקמה אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה כו' ולא קשה דלמא להכי צריכה חליצה משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דאי נימא דרחמא לי' ובודאי משקרא היינו אמתלאה דמשום דרחמא לי' אומרת שהיא זקוקה ליבם וכמש"כ מהרי"ט כנ"ל וכל זה הוא אי נימא דודאי רחמא לי' להכי ליכא למימר משום שויתה אנפשה חד"א משום דהיינו אמתלאה אולם לפי מסקנת הגמ' דזמנין סניא לי' וזימנין רחמא לי' או דלא סניא ולא רחמא לי' שפיר שייך לומר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא דכיון דהוי ספיקא אין זה אמתלא מבוררת דמשום דרחמא לי' קאמרה ולפ"ז ניחא דפרש"י במשנה דחולצת משום דשוי' אנפשה חד"א דרש"י פי' לפי האמת למסקנת הגמ' דזימנין סניא לי' וזמנין רחמא לי': בענין האשה שאמרה טמאה אני לך ובדין שויא אנפשי' חד"א. תנן במשנה ס"פ בתרא דנדרים בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה וע"ש בתוס' שהקשו טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חד"א כדאמר בקדושין קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כו' ע"ש וכן הקשו הראשונים בחי' הרשב"א שם והרא"ש בפ"ב דיבמות והריטב"א והנ"י סביב הרי"ף לנדרים וע"ש שתי' בתרוצים שונים, והר"ן כ' וז"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא באמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר האיך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ כו' ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילתא כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ל: והנה האחרונים כתבו שהר"ן הקשה למשנה אחרונה באמרה טא"ל האיך התירוה לבעלה הא שוותה נפשה חד"א וע"ז תירץ דלא מהימנא למימר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו עי' בס' ישועת יעקב חאה"ע סי' י"א וסי' קט"ו ולהנאו' בעל קצוה"ח בס' ש"ש שמעתא ו' פ"ט ועוד כמה אחרונים ועפ"י זה הניחו ליסוד בשי' הר"ן דבמקום הפקעת שעבוד כמו הכא שהיא משועבדת לבעלה ליכא איסורא משום שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, מיהו לכאורה אין זה מוכרח בכוונת הר"ן דלא הזכיר כלל בדבריו מענין שוי' אנפשה חד"א ואפ"ל דמש"כ דלמשנה ראשונה מיתסרא מדינא היינו משום דלא עבידא לבזויי נפשה וכמבואר שם בגמ' דמבעי להו אמרה לבעלה גרשתני מהו ת"ש האומרת טא"ל כו' א"ל רבא אדרבה אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא התם משום דלא עבידא לבזויי נפשה כו' ע"ש ולפ"ז אפ"ל דמש"כ הר"ן דלמשנה ראשונה מדינא מיתסרא אבעלה היינו משום חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה וזהו חזקה דאתי מכח סברא דאלים טובא וכמש"כ בתה"ד סי' ר"ז וכמו חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לרב המנונא דלכך נאמנת לומר גרשתני ומותרת אפי' להנשא לאחר והיינו שהק' הר"ן למשנה אחרונה וכי איסור שבה להיכן הלך. אולם א"א להעמיס כן בכוונת הר"ן שהרי תי' דמדינא ודאי אין נאמנת לומר טא"ל להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ואי נימא דהא דס"ד דלמשנה ראשונה נאמנת מדינא היינו משום חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה א"כ מאי קא דחי דא"א לומר דנאמנת מדינא להפקיע עצמה שהיא משועבדת לו ומה ענין זה לזה וכי בשביל שהיא משועבדת לו אי אפשר להיות נאמנת מטעם חזקה דלא עבידא לבזויי נפשה ובודאי קושטא קאמרה והרי באומרת לבעלה גרשתני נאמנת לרב המנונא מטעם חזקה אף דמשועבדת לו ובגמ' מדמי להו אהדדי, ועוד שהרי כתב דמדינא אין האשה נאמנת לומר טא"ל שהיא משועבדת לו כו' אלא משום דכסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזה נפשה כו' ומשמע מדבריו דיש מקום להיות נאמנת מדינא אף בלא הטעם דלא עבידא לבזויי נפשה אלא משום דמשועבדת לו אינה נאמנת מדינא מטעם זה רק משום דכסיפא לה ולא הוה מזלזה נפשה תקינו במשנה ראשונה להאמינה. וע"כ נראה מוכרח כמו שהבינו