פרי יצחק חלק ב פט

דהואי מעוברת והנה בחי' הרשב"א שם כתב וז"ל ופריק מדרבנן ולחומרא וקשיא לי א"כ אפילו הי' ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי לחומרא וי"ל בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחמור כו' ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דליכא חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתי למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כו' התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה כנ"ל ע"ש וכ"כ בחי' הריטב"א ע"ש, ונראה דהא דס"ל להראשונים הנ"ל בפשיטות בהאשה שהלך בעלה וצרתה למד"ה דתנן דלא תחלוץ ולא תנשא לעולם משום חששא דאתה מצריכה כרוז לכהונה דגם בדיעבד אי חלצה לא סמכינן אהכרזה ופסולה לכהונה היינו דאי נימא דבדיעבד אי חלצה כשירה לכהונה וסמכינן אהכרזה לא הי' אומרים חכמים דלא תחלוץ לכתחילה ולעגן אותה לעולם משום חששא דכרוז כיון דבדיעבד אי חלצה סמכינן אהכרזה וכשירה לכהונה (ולא דמי להא דאמרי' ביבמות מ"א דלא תחלוץ תוך ג"ח משום שמא יהא ולד של קיימא ומצריכה כרוז וכ' הרשב"א שם אף דבדיעבד סמכינן אהכרזה דאיכא ולד דקא מוכח מ"מ אסרוה לחלוץ לכתחלה, דהתם אין אנו מעגנין אותה רק דמצריכינן לה להמתין עד אחר ג"ח אבל הכא דמעגנינן לה לעולם אי ס"ד דבדיעבד סמכינן אהכרזה לא היו אוסרים חכמים לחלוץ לכתחלה ולעגן אותה לעולם]: ומעתה יש לקיים תי' הב"ש והמל"מ מה שכתבו לישב דלהכי לא פריך הגמ' מבבא דרישא משום דאף אם יבואו עדים ויעידו שאינה צריכה חליצה מ"מ תהי' אסורה לכהונה משום דכבר שוי' אנפשה חתיכה דאיסורא והקשתי למעלה דאכתי ליחוש דלמא משקרת במה שאמרה מת הבן שלא מת כלל וישוב הבן בעצמו כאן ויהי' גלוי וידוע לכל שהיא משקרת ושוב לא תאסר משום שוי' אנפשה חד"א ואתה מצריכה כרוז לכהונה כנ"ל, אכן לפי הנ"ל ניחא שפיר דממ"נ אם יבואו עדים להכחישה אכתי תהי' אסורה לכהונה משום שוי' אנפשה חד"א ואם יבא הבן בעצמו לכאן והכל יראו שהוא חי א"כ הרי יהי' בן דקא מוכח ותהי' באמת מותרת לכהונה ע"י הכרזה משום דאיכא בן דקא מוכח וכההיא דר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה וכמש"כ הרשב"א דהא דתנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י לא תחלוץ שמא יהא ולד בן קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה היינו משום דולד צרתה שהיא במדה"י לא מוכח עלה מידי ולכך לא סמכינן אהכרזה אבל בהחולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת והולד בן קיימא דאיכא ולד דקא מוכח סמכינן אהכרזה וה"נ אם יבא הבן לכאן הרי איכא בן דקא מוכח תהיה באמת כשירה לכהונה דבכה"ג סמכינן אהכרזה וכההיא דהחולץ וכנ"ל: אמנם הנלע"ד לישב קו' האחרונים הנ"ל דהנה בסוגי' שם על המשנה האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י בעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסני' לי' זכות הוא לה או דילמא כיון דזימנין דרחמא לי' כו' א"ל תנינא וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת וע"ש פרש"י וז"ל וחוששין לדבריה מדקתני בתרוייהו חוששין ביוצאה בחזקת היתר לשוק ובאה והחזיקה עצמה ליבם וקתני חוששין ולא אמרינן אוקמא אחזקה ותנשא דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' קאמרה אלמא לא מחזקינן לה באהבה ומדקתני נמי ביוצאה בחזקת ליבם ובאה והחזיקה עצמה לשוק כגון ניתן לי בן ומת בעלי ואח"כ בני וקתני חוששין ולא תתייבם ולא אמרינן ודאי משקרא ומשום דסניא לי' קאמרה אלמא זימנין דלא סני' לי' אלמא מספקא לן עכ"ל, וע"ש בתוס' ד"ה א"ל תנינא וחוששין לדבריה ז"ל וא"ת האי דאינה מתייבמת משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דדייק מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין מדלא קאמר מבקשים לחלוץ אי נמי משמע דחולצת אפילו נתנה אמתלא לדבריה והנה המשנה למלך פ"ט מה' גירושין עמד על דברי התוס' הנ"ל וכתב ולא ידעתי אמאי לא הקשו קושיא זו ארישא דמתניתין דבעינן למילף מינה דסני' לי' דאי מרחמא לי' היה לנו לומר דמותרת לזר משום דמשקרא במאי דקאמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ומדאמרינן חולצת ש"מ דזמנין דסניא לי' לזה היה להם להקשות דאימא דלעולם מרחמא לי' וטעם דאינה נשאת בלתי חליצה היינו משום דשויתה נפשה חתיכה דאיסורא עכ"ל ע"ש שלא תי' כלום. וכבר הרגיש בזה בחי' מהרש"א שם וע"ש שכתב סמכו דבריהם אלו אסיפא ולא ארישא דקתני חוששין לדבריה וחולצת משום דמשמע להו דמחדא בבא קפשיט כו' דקתני בכל חדא בבא אינה נאמנת וחוששין לדבריה דבע"כ אית לן למימר דזימנין רחמא לי' וזימנין סניא לי' וניחא להו למימר דמאינה נאמנת וחוששין לדבריה דסיפא קא פשיט דהשתא דייק לי' שפיר הא דאינה מתייבמת לאו משום דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא הוא מדקתני חולצת דמשמע שכן הדין כמש"כ התוס' דארישא ליכא למידק הכי עכ"ל ע"ש, אך תי' המהרש"א הוא דוחק דודאי לפי האמת שתי' התוס' מדקתני חולצת משמע שכן הדין י"ל דהגמ' פשיט מסיפא משום דארישא ליכא למידק הכי אולם לס"ד דודאי ניחא יותר לומר דמבבא דרישא פשיט דוחק לומר דהתוס' בקו' לא הקשו ארישא משום דכבר סמכו על תירוצם דכ"ז לא הו"ל למסתם ועוד צ"ע דהא התוס' תי' באמת עוד תי' אחר ותי' מספיק לישב גם אי נימא דפשיטות הגמ' הוא מבבא דרישא: ולכן נלע"ד לישב דברי התוס' דס"ל דבע"כ פשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דמבבא דרישא ליכא למידק כלל לא דזימנין רחמא לי' ולא דזימנין סניא לי' והוא מטעם אחר דהנה ביבמות דף צ"ד בסוגי' דע"א ביבמה אמר שם ואיכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו איהי נמי מהימנא כו' כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא כו' וכתבו בתוס' ד"ה כי כו' וה"ה דהוה מצי למבעי ביבמה ליבם במת בנך ואח"כ מת בעלך דאיהי לא מהימנא כו' ועוד י"ל דאפילו במת בנך ואח"כ מת בעליך קאמר דהא לא תיבעי לך דכיון דנאמנת לומר מת בעלי ואתייבם ולא חיישינן דלמא משקרא משום דרחמא לי' דאי הוה לן למיחש דילמא לא דייקא שפיר משום דרחמא לי' וסמכה אעד א"כ לא הוי לן להימנוה במת בעלי ותתייבם דדילמא משקרא משום דרחמא לי' אלא ודאי משום דרחמא לי' אינה מונעת מלדקדק שפיר ואע"ג דדייקא שפיר מ"מ היא גופה לא מהימנא לומר מת בנה ואח"כ מת בעלה שלא האמינוה רבנן אלא במיתת בעלה לאפוקי מחזקת איסור אשת איש ע"י דיוק שלה משום עגונה אבל לאפוקה מחזקת איסור ליבם לא רצו להאמינה ואע"ג דדייקא שפיר ויש להאמינה ע"י עד אחד עכ"ל ועי' בס' בית מאיר אה"ע סוף סי' קנ"ו, עכ"פ המתבאר מדברי תוס' הנ"ל דמדינא יש להאמינה באומרת מת בני ואח"כ מת בעלי שתתייבם כמו באומרת מת בעלי לבד שמתייבמת דמשום דרחמא לי' ליבם אינה מונעת מלדקדק אלא משום שלא האמינוה להוציא מחזקת א"א אלא משום עיגונא משא"כ להוציא מחזקת איסור יבם לא רצו להאמינה משום דליכא עיגון דהא אפשר בחליצה: ולפ"ז מיושב דברי התוס' בכאן דלטעמייהו אזלי ולכך ס"ל דפשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דמבבא דרישא האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדה"י ואמרה מת בני ואח"כ בעלי דתנן חולצת ולא מתייבמת אין לפשוט כלום לא סני' לי' ולא רחמא לי', דמהא דאינה נאמנת להתייבם אין לפשוט דזהו בע"כ משום דרחמא לי' דאי סניא לי' אמאי אינה נאמנת להתייבם דזה אינו דהרי באמת גם אי רחמא לי' אינה מונעת מלדקדק שפיר ומדינא הו"ל להאמינה כמו באומרת מת בעלי לבד אלא דלא רצו חכמים להאמינה לאפוקי מחזקת איסור ליבם משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה ולפ"ז אין נ"מ בין רחמא לי' או סניא לי' וכן מהא דתנן חולצת אין לפשוט דבע"כ לא מרחמא לי' דאי מרחמא לי' א"כ נוקמא אחזקה ותנשא לשוק דהא ודאי משקרא משום דרחמא לי' דלפי הנ"ל הנה אף אי רחמא לי' מהראוי הי' להאמינה אפי' שתתייבם משום דדייקא שפיר וכמו באומרת מת בעלי תתייבם אלא דלא רצו חכמים להאמינה משום דליכא עיגונא דאפשר בחליצה וא"כ אף אי רחמא הרי אין מחזיקים אותה למשקרת אלא שהחמירו חכמים שלא להתייבם מכיון דאפשר בחליצה ואיך נימא שתנשא בלא חליצה כלל, ובהכרח צ"ל דפשיטות הגמ' הוא מבבא דסיפא דאי אמרה ניתן לי במדה"י ומת בעלי ואח"כ מת בני דתנן חולצת ולא מתייבמת דמזה אפשר לפשוט תרוייהו דמהא דתנן חולצת אפשר להוכיח דסניא לי' ולכך אינה נאמנת להיות פטורה מן החליצה דאי לא סניא לי' הלא צריכה להיות נאמנת במה שמפקיע עצמה מן היבום והחליצה